אדם מהלך ביער, תועה בסבך ואינו יודע כיצד לצאת ממנו. הוא מודאג. חושש מהחשיכה ומוטרד מבעלי החיים שעלולים לזהות אותו. לרווחתו הוא רואה מולו אדם. הוא פורש את ידיו ואומר: "סוף־סוף אני רואה בן אדם. סלח לי אדוני, אולי תדע להראות לי באיזו דרך יוצאים מכאן?" השיב לו השני: "גם אני לא מוצא את הדרך, אבל לפחות אוכל להראות לך את השבילים שבהם תעיתי. לשם אל תלך. דרכם לא יוצאים מהסבך".
חודשים רבים מיטלטלת מדינת ישראל בקולות וברקים. במחלוקות בין אחים. איני נכנס לשאלה מי ומה גרם לכך, אך ברור לי דבר אחד: בדרכים שבהן הלכה המדינה בחודשים האחרונים לא הועלנו לחברה. לא אלו הדרכים שיובילו אותנו למשהו חיובי. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
היום נתפלל ונאחל ש"תכלה שנה וקללותיה". רבות הקללות שחלפו מעל ראשינו וגם הושמעו בפינו בשנה הזו. ממדינה שקידשה את החיים ומוכנה הייתה לשלם מחירים יקרים למען הצלת היחיד, השמענו השנה קולות של הימנעות מעזרה לזולת. של התכנסות שבטית תוך אמירה שלא נצא לתת יד לאחינו, גם בשעת סכנה.
אני מאמין שאלו קולות בודדים. לא זה הקול של אזרחי מדינת ישראל, שאמנם חלוקים בדעותיהם, אך ברגע אמת זוכרים כי כן. אנשים אחים אנחנו.
השנה התעלינו על עצמנו. שכחנו לדבר אחד עם השני, וזכינו לאות מופת במקצוע של לדבר אחד על השני. כרב ראשי המכיר את הציבור הישראלי - דתיים כחילונים, חרדים וחופשיים, פריפריה ומרכז - עדיין אני מאמין כי לרוב מוחלט של הציבור יש רצון לחיים יחדיו. בלי התניות ודרישות. הגיע הזמן שנשמיע את הקול הזה. זו המנגינה האמיתית של מדינת ישראל.
מדי בוקר אני נושא תפילה ומבקש מאלוקיי שיעזור לי "שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם". לא אמרתי שלשני אין חיסרון - ביקשתי לראות את מעלותיו. ואז אני מוסיף מילה משמעותית: "ושנדבר". לא נוכל לייחל שתחל שנה וברכותיה אם כולנו לא נפנים שצריך להתנהל אחרת, לדבר, מתוך אחריות משותפת לעתיד כולנו.
"שים שלום טובה וברכה... ברכנו אבינו כולנו כאחד, יחד".
