"תודה רבה ירון, עכשיו אני בכיתה א'". המשפט הזה, שאמר אתמול אורי עמראן בן השש, הצליח לרגש כמעט עד דמעות את לוחם האש הקשוח, רס"ר ירון אמינוב.
שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים נפגשו אמינוב ואורי הקטן בנסיבות שונות לחלוטין. השעה הייתה אז אחרי חצות, כשהאזעקה החרידה את תחנת כיבוי האש בפתח־תקווה. רס"ר אמינוב, שותפו לצוות רס"ר אורי ברוך, והקצין להב עמית אמסלם, זינקו במהירות לקריאה ובתוך פחות משלוש דקות היו כבר מול הבית הבוער. "תצילו לנו את הילד", "תצילו לנו את הילד", זעקו הוריו של אורי, שניצבו מבועתים מחוץ לבית.
אמינוב לא היסס. "יש לי בבית ילדה באותו גיל, וכששמעתי את הזעקות של ההורים אמרתי לעצמי: 'את הילד הזה אני מחזיר להם'".
אמינוב, אב לשניים (בן שמונה ובת שש), עובד כבר 13 שנים כלוחם אש. "ההורים התחננו", שיחזר אתמול. "הם פחדו שבכל שנייה שעוברת הם מאבדים את הילד. האבא הצליח לחלץ את הילדה בת השנתיים, אבל להבות האש האדירות מנעו ממנו להגיע לילד שקרא לו".
על פי הנוהל אמור אמינוב להשתלט קודם על האש בעזרת מים מזרנוק הכיבוי, להוריד את הטמפרטורה, ורק אז לפרוץ אל הדירה. "האש והעשן הסמיך הגיעו עד למפתן הדלת ואי־אפשר לחדור אותם אפילו עם חליפת מיגון של כבאי. ידעתי שאני וחבריי מסכנים את החיים שלנו בטמפרטורה של כמעט 800 מעלות, ובעשן סמיך שלא מאפשר לראות כלום, אבל הזעקה של האמא פגעה בי כמו חץ בלב", תיאר אתמול.
אמינוב ויתר על ההשתלטות על האש ופרץ ישירות אל הבית הבוער. גם משקפי הראייה התרמיים שהרכיב לא סייעו לו לראות. "הבנתי שיש חלון זמן של שניות בודדות להציל את הילד. שמעתי אותו נאנח 'איי, איי', ואז הוא השתתק. גיששתי בידיים עד שהרגשתי את המיטה, ועליה גוף של ילד שאיבריו רפויים. הבנתי שהוא ללא הכרה. אני והחברים לצוות עטפנו אותו כדי להגן עליו מהאש ורצנו איתו החוצה".
למזלו של אורי הקטן, אחד ממתנדבי כוחות ההצלה הרפואיים שהוזעקו למקום היה ד"ר דביר בר און, מתמחה באף אוזן גרון בבית החולים בילינסון בפתח־תקווה. "אורי היה מחוסר הכרה, ממש בין חיים למוות", תיאר ד"ר בר און אתמול. "זיהיתי שמדובר בבצקת של דרכי הנשימה העליונות, שמתקדמת מהר ומסכנת את חייו באופן מיידי. הנס הוא שאני מתמחה בדיוק בתחום, וידעתי שהדבר הדחוף ביותר – עוד בשטח, לפני הפינוי לבית חולים – זה להנשים את הילד. רק אחר כך לצאת לבית החולים. בדיעבד, זו ההחלטה שהצילה את חייו".
אורי הקטן פונה מורדם ומונשם לבית החולים בילינסון, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ. רק אחרי ארבעה ימים הוא החל להזיז את איבריו, ואחרי כמה שעות לחש 'אבא, בוא', בדיוק אותה צעקה שהשמיע כשקרא לאביו בליל השריפה. כעשרה ימים לאחר מכן ליוו ההורים את אורי ליום הלימודים הראשון שלו בכיתה א'.
אתמול, במפגש המרגש ביניהם, התחבקו אמינוב ואורי ארוכות. "המלאכים ששמרו על אורי", מכנה האב, תומר עמראן, את אמינוב וחבריו. "החיבוק המתוק של אורי, שכולו אומר תודה, ואבא שלו שלא מפסיק להודות לנו, מזכיר לחבריי ולי למה אנחנו בעבודה המסוכנת הזו", אמר אמינוב שניצל את ההזמנות כדי להזהיר: "השריפה פרצה בגלל כשל בסוללת ליתיום של מכשיר רובוט ניקוי. סוללות ליתיום הן מקור להמון שריפות בבתים, וחובה להתקין בכל בית גלאי אש שיתריע בכל שעה אם פורצת שריפה".
