מדד המחירים לצרכן עלה באוגוסט בשיעור חד, חצי אחוז. המעבר ממדד אפס ביוני ל־0.3% ביולי ו־0.5% באוגוסט אומר דרשני. תנודה כה חריגה בקצב ההתייקרות - ומנוגדת למגמה העולמית - דורשת הסבר.
נאמר מיד: את קצב האינפלציה נכון למדוד על בסיס חודשי עד תלת־חודשי, ולא בחישוב לשנה שלמה אחורה. למשפחה הבוחנת את המחירים על המדפים בסופר לא משנה מה היה המדד באוגוסט בשנה שעברה. זה שלג דאשתקד.
לעליות המחירים יוצאות הדופן לא גרמה איזו תאוות בצע מתפרצת של יצרניות המזון: מחירי המזון (ללא ירקות ופירות) ירדו באוגוסט בשיעור משמעותי ותרמו דווקא לבלימת האינפלציה. אבל לממשלה הכי נוח והכי משתלם מבחינה פוליטית להוביל מערכה נגד "מונופולים בענפי המזון" כגורמי האינפלציה, אף שאינפלציית המזון בישראל נמוכה בחצי ממרבית המדינות המפותחות.
זאת ועוד: גם תשלובת המזון הכי גדולה בארץ לא מתקרבת להגדרה המקובלת של מונופול או קרטל, לפי חלקה בשוק. מחירי המזון כאן, אכן היו גבוהים, על בסיס סקר בינלאומי השוואתי (האחרון מ־2017), משלוש סיבות: ראשית, אצלנו הוטל על מזון מס ערך מוסף של 17%, מול פטור מלא או כמעט מלא ממע"מ על מזון במרבית המדינות המפותחות; שנית, המזון הישראלי כשר, ולאחרונה אף כשר למהדרין, דבר המייקר אותו משמעותית; ולבסוף התרגום של מחיר מוצר מזון מקומי בשקלים למחירו בדולרים ויורו ביטא בעבר את שער השקל הגבוה ועיוות את ההשוואות.
מה, אם כן, הקפיץ את מדדי המחירים הקיץ? התשובה מצויה בהודעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובהערכות בנק ישראל: הגורם האינפלציוני המוביל הוא הפיחות המתמשך בשקל, המייקר הוצאה הנקובה או צמודה לדולר, כולל על מוצרי מזון מיובאים, נסיעות לחו"ל ודמי שכירות. שני הסעיפים האחרונים תרמו ביחד 70% לעליית המדד באוגוסט (0.35% מתוך 0.5%).
ומה דוחף את הדולר למעלה ואת השקל למטה? לא הכלכלה, זה בטוח. לפי נתונים שפורסמו ערב ראש השנה, גם ברבעון השני של 2023 נמשך העודף הגדול במאזן התשלומים הבינלאומי ובסחר החוץ של ישראל, ונמשכה העלייה בעתודות הדולרים ובהשקעות החוץ במשק הישראלי.
אין לכן הסבר כלכלי מניח את הדעת לפיחות המואץ, וצריך לחפשו בתחום אחר: המניע בהא הידיעה להתנפלות המקומית על הדולר הוא חוסר האמון המעמיק של ישראלים בממשלתם. הם לא סומכים עליה ומעניקים לה ציון נכשל בכל תחומי העשייה.
פיחות השקל משקף לפיכך את החרדה הגוברת של מרבית הישראלים מפני העתיד שמכינה להם ממשלתם. הפיחות הלא־רציונלי הופך למאוד רציונלי כאשר זו דרכו של הרוב להביע את חוסר האמון העמוק שלו בממשלה השלטת. באחרונה אף נפתח מעגל כשפים מסוכן, המזין את עצמו. ככל שהשקל נחלש כך נמצאת גם הוכחה כספית כביכול להצדקת ההשקעה בדולרים, וזו סוחפת לתוך המעגל עוד ועוד משקיעים מקומיים שהבריחה אל מטבע זר לא עלתה קודם על דעתם.
אף סטטיסטיקה יבשה לא תרגיע אזרחים הבטוחים שממשלתם מובילה למשבר. כשהאינפלציה פוליטית, רק שינוי בפוליטיקה יכול לעצור אותה.
