ההכרעה נפלה השנה באחת מבירות אירופה. קבוצה של ישראלים התכנסה באולם נאה, עם כיבוד מקובל הכולל מגשי סושי וכוסות משקה שעוברות מיד ליד. ניכר שהם מוקירים איש את רעהו, כאילו בנו לעצמם חתיכת "מדינת ישראל", טריטוריה משלהם המאפשרת שפה, ריח, טעם של ישראל.
עוד בטרם פתחתי בהרצאה הבנתי את גודל השבר. הקהילה המקסימה הזו, ששומרת על זהות יהודית וציונית של חבריה, עומדת להתפרק. זהו, הם כבר לא יכולים להמשיך ביחד. הרקע: "רפורמה" מחד, "מהפכה" מאידך. "תיקון עוול בן שנים" לעומת "קץ הדמוקרטיה והפיכת ישראל לדיקטטורה".
השיחה הייתה כואבת ונוקבת, אבל בסופה היה ברור לחברי הקהילה שהם נשארים ביחד. יצאתי בחצות הלילה, מותש ומעודד, והחלטתי ללכת על זה: קבוצה נפגשת בסלון הבית, משוחחים, מעלים את כל הסוגיות, צועקים, צוחקים, בוכים, מלבנים את המחלוקת ואת נקודות ההסכמה, ובסוף אני מציע מתווה לחיים משותפים, חלק מסכימים, אחרים דוחים. מה שברור: כולם הולכים הביתה מהורהרים, מחויבים לתיקון ישראלי. כתבתי פוסט שאני מוכן לבוא לכל בית, בכל מקום. התנאים שלי היו פשוטים: לא פחות מ־50 איש תוך הקפדה על גיוון תרבותי וזהותי.
הסתבכתי. הגיעו למעלה מ־500 פניות, משפחות מכל רחבי הארץ כתבו על הפגיעה בלכידות החברתית ובמרקם החיים של קהילות, על מריבות משפחתיות. בתנועת "פנימה" שהוקמה ב־2012 במטרה להתמודד עם הפיצול והקיטוב בחברה הישראלית, ואני משמש כנשיא שלה, הוקם מעין מטה לתיאום. התחלתי לנסוע לבד, מצפון לדרום, גומע אלפי קילומטרים. פוגש, שומע־נוגע באלפי ישראלים. ירושלים, טבעון, כרמים, זכרון יעקב, רעננה, עיבלין, רמת הגולן, כחל, אשכולות, חריש ועוד. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אנשי ימין ושמאל, תומכי ומתנגדי הרפורמה. המטרה היא להפגיש קצוות שונות בחברה הישראלית לשיח גלוי, פתוח ובגובה העיניים על הנושאים הבוערים והכואבים, ליצור שיח גלוי ולא מתנצל על פוליטיקה, צביון, מהפכה משפטית, מצב כלכלי וכל דבר שגורם לקיטוב להעמיק, ולסיים עם תובנות וכלים שיאפשרו לקרב בין הקבוצות השונות.
לא מאמין בפשרות, אלא בשלום
טוענים שאני תמים. שאני מאמין למי שכבר הוכיח שאי־אפשר להאמין לו. טוענים שאינני מבין עד כמה השעה קשה, שיש כאן מלחמה, שהגיעה העת להכרעה. אלא שאני רואה עצמי כקיצוני, לוחם ללא פשרות. אני קיצוני באהבת אדם, מאמין שרוב בני האדם ישרים וטובים; אני קיצוני באהבת העם והארץ; אני קיצוני מפני שיש לי תודעה וידע היסטורי, אני יודע לאן המחלוקות הללו מובילות; אני קיצוני מפני שאני מודע ליכולת של מנהיגים ואחרים חסרי אחריות לשחק בלב ובראש של ציבור שלם ולהפוך את המאבק שבין האמת שלי לאמת שלך לקרב שמסכן את הבית.
בכל מקום אותה תמונה. זה מתחיל ב"אנחנו על סיפה של מלחמת אחים", עובר ל"עוד רגע תהיה כאן דיקטטורה", ומשם נוסע באוטוסטרדת ענק מלאה במחלפים: מחלף ההתנתקות, מחלף תקופת המעברות, מחלף האליטות, כיכר השחיתות. בכל תחנה עולים הטונים של "נוסעים" אחרים ברכבת השדים הישראלית. זה נראה כמו מסלול בטוח להתנגשות. לא פעם, לנגד עיניי, אנשים שמנהלים קשרי חברות בעבודה או בקהילה מגלים אחד לשני, לראשונה, שהם כועסים עליהם, על השבט אליו הם משתייכים. אנשים הפסיקו לראות פנים, התחילו לראות מגירות והגדרות. אנשים רציונליים בונים תיאוריות קונספירציה מופרכות. פעם אחר פעם ראיתי איך העובדות, הידע ובעיקר האחריות נעלמים במחי יד.
סיפור חיי הפך אותי למי שאני. אמא הגיעה אחרי המלחמה הנוראה לארץ שזה עתה הוקמה, אחרי שנתיים במחנה העקורים בקפריסין. אבא הגיע ממצרים וחווה את כל חוויות הקיפוח וההדרה. והם נישאו, בימים אחרים, כשהמעשה היה קיצוני ולא בהיר. אבא אהד את בגין, הניח אותי על הכתפיים, צעקנו יחד בהפגנות ב־ג־י־ן, ב־ג־י־ן. אמא הייתה חברה בהנהלת מפלגת העבודה, לקחה אותי להפגנות השלום הראשונות. ההורים היו חילוניים, אני הפכתי לרב בישראל ומאוחר יותר לשר החינוך. הספקתי להתגורר בירושלים, בעפרה, בקיבוץ הדתי עין הנצי"ב ובאורנית. הבית הראשון שלנו באורנית נחצה לשניים. חלק בצד המזרחי של הקו הירוק וחלק בצד המערבי. למדתי שנים רבות בישיבת מרכז הרב, שהייתה לי לבית. הייתי מרצה באוניברסיטת רייכמן, הרגשתי במשפחה. אני לא יודע מה זה ניכור וזרות. אני יודע מהם חיבור וראיית הטוב שבכל דעה. אני חבר בתנועת קו התפר. מתרוצץ ממקום למקום עם חוט ומחט סמויים ותופר בעדינות קרעים. אני חבר זוטר בתנועת "אחדות ההפכים".
אני לא מאמין בפשרות, אני מאמין בשלום. שלום הוא לא חיפוש של נקודת אמצע. שלום הוא יצירת שלם מכלל הקולות, הצלילים והגוונים. בשלום אין מנצחים אבל יש נצח. בשלום יש יכולת לקחת מחלוקות שהן חלק מהאמת ולארוג מהן פאזל מרובה חלקים.
המחלוקת קורעת אותנו, ורבים לא רואים את הסכנה. ישראל בשעה קשה, אבל גם ברגעים של תקווה. השפה העברית מרובדת ומלאת משמעויות סותרות. "משבר" הוא גם שבר, "משבר" זו האבן עליה יושבת היולדת, "משבר" הוא גם תקווה. יעקב מצווה את בניו לרדת למצרים כדי להתגבר על הרעב. הוא אומר להם: "יש שבר במצרים" שפירושו: יש תקווה במצרים. בידינו לבחור אם באנו לשבור, או שמא באנו להוליד מתוכנו ישראליות שלמה, ישראליות של תקווה. בימים האחרונים אני מפזם שוב ושוב את מילותיו של חנן בן ארי, "כשנגמר לי האוויר/ אני בוכה לבד ברכב". יוצא מכל הרצאה אחרי שיחות אופטימיות ובוכה לבד, והרבה, באוטו. עד המפגש הבא.
יום הכיפורים לפנינו. כל אחד ואחת נקרא להחליט במה הוא בוחר: בפילוג, פיצול, שנאה, האשמה והטלת אחריות או שמא בתיקון ישראלי, בתקווה לשלום של שלמות. מה יוביל אותנו? מחלוקות מהותיות שאין לזלזל בהן, אנשים מפוצצים באגו, חסרי תקווה, רודפי מלחמה – או חתירה לשלום בתוכנו. אתם תחליטו אם "משבר" הוא ניתוץ או הזדמנות ללידה והתחדשות.
אין לי אלא לזעוק את לשונה של התפילה: "אבינו מלכנו, זכור רחמיך וכבוש כעסך, וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגפה ופגע רע, וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזרה רעה ושנאת חינם, מעלינו ומעל כל בני בריתך".
