אלו היו שנים קשות ומורכבות באזור עוטף עזה ושדרות - בתקופת טרום "כיפת ברזל", מיגוניות ומערכות התרעה והגנה, סבלו תושבי הדרום מירי רקטות וקסאמים שהפכו את חייהם לבלתי נסבלים ומסוכנים. המטחים הבלתי פוסקים מרצועת עזה, והחיים ללא אמצעי הגנה, אילצו תושבים רבים לעזוב את ביתם בדרום, בראשם משפחות עם ילדים קטנים.
שחר מאירוביץ' מקיבוץ מפלסים הייתה רק בכיתה ב' כשהוריה בישרו לה על ההחלטה הקשה לעזוב בשל המצב הביטחוני. "זה היה מהלך כואב מאוד, אבל המציאות הייתה נוראית. הרגשנו כמו מטרות אזרחיות, זה היה רק עניין של זמן עד שיפגעו בנו", מספרת ניבה אמה של שחר. "שחר נולדה למציאות הביטחונית הזו, וכשעברנו לבית חדש היא ישנה רק בממ"ד. צריך להבין, זו הייתה תקופה שלא היו מבנים מוגנים, לא היה יום אחד של שקט, אפילו בבתי הספר לא היה מיגון. היום הכל שונה מהבחינה הזאת, אבל לצערי המצב הביטחוני לא השתנה", היא מוסיפה.
בחודש ינואר 2008, בשיאה של המתיחות הביטחונית בעוטף עזה, השתתפה הילדה שחר בפרויקט צילומים של "ידיעות אחרונות" - במהלכו תושבים בשדרות ועוטף עזה תיעדו את עצמם בשגרת חייהם. שחר צולמה בממ"ד ביתם, רק חצי שנה לפני שהמשפחה החליטה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעמק חפר. "שחר אהבה את המקום שבו נולדה, והמעבר היה קשה. יש לנו משפחה וחברים בעוטף ולמעשה מעולם לא התנתקנו", מוסיפה ניבה, "התגובה הראשונה של שחר הייתה: אמא, אנחנו עוזבים את עוטף עזה, אבל עוטף עזה לא יעזוב אותנו".
ואכן, כמו נבואה שהגשימה את עצמה, שחר בת ה–22 חזרה השבוע לעוטף עזה. אך היא עשתה זאת עונדת דרגות סגן ואחרי שסיימה קורס חובלים - בתור מפקדת ספינת "דבורה" של חיל הים שתפקידה לשמור על הגבול הימי עם רצועת עזה.
"תמיד חלמתי לקבל תפקיד בגבול הימי עם עזה. הילדות בעוטף זכורה לי היטב, והיו רגעים קשים בגלל המצב הביטחוני. למשל שהיו אומרים לנו בגן להיצמד לקיר אם יש אזעקה כי לא היה ממ"ד", היא מספרת, "הבטחתי שאחזור, ואני שמחה להגן על הבית שתמיד יהיה שלי, על החברים והמשפחה. עוטף עזה והתושבים הם חלק ממני".
