מפתה להשתמש בביטוי "קרב אוויר" כדי לתאר ערב שבו משודרים שני פרויקטים העוסקים בתפקודו של חיל האוויר במלחמת יום כיפור. אלא שמלבד הנושא וחלק מהמרואיינים, אין הרבה מן המשותף בין "האחת" (כאן) ו"חיל האוויר ביום כיפור" (8HOT): לא בהיקף, לא בדגשים, לא בסגנון ולא במסר.
"חיל האוויר ביום כיפור", בבימויו של לוי זיני, הוא דוקו־צבא סטנדרטי לטוב ולרע: הזווית מקצועית, התחקיר סביר, המבע הקולנועי לעוס והמרואיינים מספקים סחורה. אפשר היה להפיק סדרה כזאת גם לפני עשר ועשרים שנה. למעשה, אולי אז הקריינות המיושנת הייתה פחות מפריעה. מה שכן, מוסר ההשכל (להסתמך בלעדית על חיל האוויר זה לא רעיון מדהים) יוצא לאור במציאות חסרת תקדים, שבה כלל לא בטוח מה יישאר מחיל האוויר עד המלחמה הבאה.
לעומת זאת, "האחת" שיצרו אמנון רבי ועמיתתי סימה קדמון וביים גלעד טוקטלי, קובעת רף טלוויזיוני גבוה למדי בכל הנוגע לציון 50 שנה למלחמה. ארבעת הפרקים לא רק מפרקים ומרכיבים את מה שקרה בטייסת הפנטום היוקרתית, אלא גם מבצעים שתי פעולות חשובות. הראשונה היא הפיכתה של "האחת" לסיפור שמסכם את כל מה שצריך לדעת על המלחמה: ההיבריס, הניתוק, הקריסה, ההתאוששות והפוסט־טראומה. אבל "האחת" היא סדרה חריגה בעיקר בזכות המבט הנוקב על הדרמה האמיתית והמושתקת של חיל האוויר במלחמה: קריסת האגו הגברי והאתוס שנבנה סביבו.
הקשר בין טיסה לגבריות מרחף תדיר בסדרה. אחד המרואיינים אף ממשיל פגיעה במטרה ל"שיא של אקט מיני". אם כך, צידו השני של המטבע הוא אין־אונות, והמלחמה הייתה העלבון האולטימטיבי שמסביר שלל אירועים: מההתפרקות הנפשית של מפקד הטייסת ועד הלהיטות השנויה במחלוקת של מחליפו, איתן בן אליהו, לנסות להפיל מיגים אחרי תקיפה מוצלחת.
כנראה שזה לא מקרי שהמרואיינים נפתחים כך בפני קדמון: לא רק שהיא הייתה שם בזמן אמת, כחיילת זוטרה שכביכול הורשתה לשהות במחיצת אלילים בשר ודם; זהו גם המפגש הנדיר יחסית בין קציני צבא לעיתונאית שרואה אותם כמו שהם: זכרי אלפא שנהגו לצאת לסיבובי דאווין עם מטוסי קרב במקום האוטו של אבא, והופתעו לגלות שהם לא חסינים מפני התקפי חרדה, מהלכים היסטריים וכישלונות מרים.
בהקשר הזה, דווקא מונולוג הסיום הפוליטי והחריף של גיל רגב, המרואיין הכי מרשים בפער, לא כל כך שייך: ראשית, הוא נשמע מעט מאולץ, בוודאי כשהטקסט לא מלווה בדעות (דומות או שונות) של עמיתיו. שנית, אם כבר רגב מחנך את הנכד שלו מול המצלמות, אזי נדמה שהיה עליו להתמקד בלקח אחר: תראה מה קרה לגברים שטעו לחשוב שהישיבה בקוקפיט הופכת אותם לסגנים של אלוהים.
בקטנה: הכתבה המדוברת ב"60 דקות" על המחאה נגד התוכנית לשינוי המשטר הייתה, כצפוי, מורה נבוכים עבור הקהל האמריקאי שחי מחוץ ליקום של פוקס ניוז. עבור הישראלים והישראליות זה היה חדשני כמו לראות "הלהקה" ביום העצמאות. מנגד, בכל זאת כדאי לצפות בכתבה (שתהיה זמינה בסלקום TV בהמשך השבוע) כדי להיווכח כיצד שר המשפטים, דמות בכירה במפלגה שהתעללה ביאיר לפיד על האנגלית שלו, משיב בגמגום לשאלות פשוטות. טוב, ככה זה כשאתה טרוד כולך באובססיה חולנית למערכת המשפט: כנראה שלא נשאר זמן לפרזנט פרוגרסיב.
