פיני אלמוג
"הפצוע הזה אמנם נשאר בחיים, אבל נתקלנו שם במצבים קשים"
"במלחמה הייתי בן 26, שייך לגדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני, יום כיפור תפס אותי במקום מגוריי דאז, קיבוץ כפר בלום", מספר פיני אלמוג, בן 76 שהיה חובש בתאג"ד וזיהה את עצמו בתמונה. "הצילום הזה נלקח ליד מוצב 116, הסורים כיתרו את המוצב, ותוך כדי הפגזה אספנו את הלוחמים שנפגעו. בתמונה רואים אותי עם זקן ומשקפי שמש, כורע ליד אלונקה צבאית ומכניס אינפוזיה לווריד. הפצוע הזה אמנם נשאר בחיים, אבל נתקלנו שם במצבים קשים. פצועים בלי ידיים או רגליים. אני אישית הכנסתי מעיים למישהו".
אלמוג, נשוי לענתי, אב לשלושה וסב לתשעה, מתגורר היום בקריית טבעון ועוסק בתיירות ובשיט. "לא הייתי מודע לצילום הזה, רק אחרי מספר שנים הוציאו חוברת בצבע ושכנים אמרו לי 'הנה אתה'", הוא מספר השבוע. 50 שנה עברו, אבל הוא לא שוכח את השעות הראשונות של המלחמה: "כשהמטוסים הסוריים עברו מעל הראש מיד הבנו שיש בעיה. לקיבוץ היו אז מכוניות רנו 5, עלינו לקיבוץ מרום גולן שנמצא על הגבול עם סוריה, כדי להוריד משם לקיבוץ מחניים את כל הילדים הקטנים.
“בסביבות שש בערב נאספו הלוחמים והתכנסנו ליד שדה התעופה של מחניים", הוא משחזר, "מתברר שזו הייתה טעות, כי הסורים ניסו להפגיז את שדה התעופה ונהרג לנו חייל. אני זוכר את יאנוש בן גל, שהיה המח"ט, צועק עלינו 'זוזו, תנו לטנקים לעלות'. ביום השני של המלחמה הייתי בתאג"ד, חובש ונהג אמבולנס. הייתה לחימה קשה בכל אזור חיספין ונוב ואל־על. הסורים התנפלו עלינו, חיילים הלכו לשבי ואנחנו אספנו את הפצועים".
מוטי איצקוביץ' ושייקה בן גל ־וייספיש
"האמריקאים שלחו לנו רכבת אווירית של תחמושת"
"גויסתי ב־72' ולא פחדתי ממלחמה. מי חשב שתהיה מלחמה? הגנרלים לא חשבו שתהיה מלחמה, אז אני? הייתה אופוריה של אחרי ששת הימים והשירות שלנו עד למלחמה היה שירות סבבה", מספר מוטי איצקוביץ', בן 69, אב לשלושה וסב לשישה מפתח־תקווה, שצולם מחזיק טיל על כתפו.
"תפסנו קו בתעלת סואץ, אז הזיכרונות היו כמו של קייטנה. יצאנו לסיורים בקו התעלה, עצרנו ועשינו פיקניק בדרך, ונופפנו למצרים לשלום בצד השני" הוא מספר, "התמונה הזו, שבה אני החייל הימני, צולמה אחרי המלחמה בצד המערבי של התעלה. זו הייתה מין תקופה כזו של המתנה לפני הפסקת האש. האמריקאים שלחו רכבת אווירית של תחמושת, וחלק ממנה זה מה שרואים בתמונה - טיל כתף נגד טנקים, מעין אר.פי.ג'י. אבל יותר משוכלל. בתמונה אני אוחז ומכוון לעבר מטול רקטות, כחלק מאימון".
המצולם השני בתמונה הוא שייקה וייספיש, כיום בן גל, גם הוא בן 69, אב לארבעה וסב לנכדים. גדל בזכרון יעקב והיום מתגורר במושב הזורעים שבגליל התחתון ומנהל ישיבה תיכונית לחינוך סביבתי. אחרי המלחמה שירת שייקה בבית הספר לשריון. "סופחנו לחטיבה של חיים ארז", הוא משחזר השבוע, "אבל מחלקה אחת נשארה לאבטח את גרירת גשר הגלילים, לאורך ציר עכביש כדי להניח בתעלה. כל הפלוגה חצתה את התעלה, ואחת שאני בין חייליה, נשארה לאבטח את פלוגת הטנקים והצטרפנו לכולם אחר כך. לגבי התמונה אני לא כל כך זוכר, אבל חושב שלא עשיתי שום דבר חריג במלחמה, עשיתי מה שהיה צריך".
את התמונה לא זיהה אף אחד מהם, אלא דווקא דוד נבון ששירת עם מוטי ושייקה כחניך בקורס מ"כים. "הגענו לחטיבה 421, והיינו החטיבה המשוריינת הראשונה שחצתה את התעלה ושהיה לה תפקיד מכריע בהשמדת בסיסי טילי הנ"מ המצריים ובהשבת העליונות האווירית לצה"ל. ברגע שפרצה המלחמה סופחנו לגדוד 100 בפיקוד אהוד ברק והשתתפנו בקרבות חשובים, כולל בחילוץ צנחנים מהחווה הסינית".
ישראל פינקלשטיין ז"ל
"פתאום זה היה כמו ד"ש מאבא"
מי שזיהתה את תמונתו של ישראל פינקלשטיין ז"ל הייתה דווקא הדודה - שמיד יצרה קשר עם הילדים שרונה, דפנה, בועז ויפעת. "זו תמונה שאנחנו לא מכירים. ומאז שראינו אותה אנחנו לא מפסיקים להתרגש", מספרת הבת יפעת, "פתאום לראות את אבא זה היה וואו, מרגש בצורה יוצאת דופן. אנחנו לא מפסיקים להסתכל עליה. כשחיפשנו לקראת יום השנה למלחמה, לא מצאנו שום דבר בכל הפלטפורמות, ופתאום זה היה כמו ד"ש ממנו. אנחנו יודעים שגם הוא היה מתרגש מאוד מהתמונה, ואולי היה מספר לנו קצת על המלחמה הנוראית".
ישראל נפטר בשנת 2004, כשהוא בן 70. אשתו תמר נפטרה רק לפני מספר חודשים בגיל 81. "אבא גויס ביום הראשון של המלחמה", משחזרת הבת הבכורה שרונה שהייתה בת שמונה, "הוא חזר מבית הכנסת, נכנס עם בגדים לבנים, ויצא עם בגדי צבא. לא הייתה פרידה מיוחדת. אנחנו יודעים שהוא כנראה היה בתפקיד של נהג, כי במלחמת לבנון הראשונה, שבה כבר הייתי גדולה, הוא הסיע חיילים לתוך לבנון, והיה מביא לנו דובדבנים, אבל מהתמונה שפורסמה אני לא מזהה אף אחד".
"אבא לא דיבר על המלחמה בבית", מוסיפה שרונה, "אבל אנחנו יודעים שבאיזה שהוא שלב הוא היה עם אריק שרון. כל השנים שמענו 'אריק' ו'טליק', (האלוף ישראל טל - א"א), תמיד בהקשרים טובים. בגלל המלחמה הוא תמיד אהב לשמוע את רוחמה רז וצוותי הווי שכנראה באו אליהם. אבא היה הרבה במילואים, והיה לו ממש קשה כשהוא קיבל פטור בגלל הגיל".
צביקה לבנה
"עם הישמע האזעקה, התייצבתי בפיקוד דרום"
"במלחמת ששת הימים הייתי עתודאי, נשוי ואב לילדה בת שלושה חודשים, ולמעשה לא עשיתי כלום. יצאתי מזה מאוד מתוסכל. ביום כיפור הייתי בבית, ועם הישמע האזעקה בשתיים בצהריים, אני אומר לעצמי - 'רק לא להישאר בבית'", מספר צביקה לבנה, בן 82 מלהבים. הוא נשוי לנורית, אב לשלושה וסב לעשרה ונושא בתואר דוקטור לחומרים, שעבד 42 שנה בקריה למחקר גרעיני בדימונה.
"באותם ימים הייתי שייך לפיקוד דרום, אבל לא ליחידה ספציפית. ברגע ששמעתי את האזעקה, הלכתי לפיקוד בבאר־שבע, ונשארתי שם חמישה חודשים", הוא משחזר, "אחרי יומיים מפרוץ המלחמה ירדנו במסוק לאום חשיבה, לחמ"ל המרכזי של פיקוד דרום בסיני. זה היה חמ"ל גדול מאוד עם הרבה אנשים. שם היה גורודיש המפורסם. כל מה ששמעת עליו - קרה, ואפשר להוסיף עוד ועוד".
"הצילום הזה הוא בוודאות מהחמ"ל באום חשיבה", לבנה מוסיף אך אומר כי אינו יודע מיהי החיילת שמצולמת יחד איתו. "החמ"ל היה מוקד של אינסוף צלמים ועיתונאים, זה היה מקום להיט מהבחינה הזו. אפילו חיים חפר הגיע וכתב מקאמה על המפקדים, וגם בר לב הגיע בנקודה מסוימת לנהל את הזירה הדרומית".
רינו צרור
"נחיל של מסוקים עולים ויורדים, ואין מי שיסחב את האלונקות"
צלם העיתונות שבתאי טל, שתיעד את המלחמה, לא זיהה את המצולמים שנושאים את הפצוע בבסיס טסה בצפון סיני, ביום הרביעי למלחמה. אחרי שהתמונה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" זיהה את עצמו העיתונאי רינו צרור, ששיחזר השבוע את האירוע: "חודשיים לפני המלחמה השתחררתי מהצנחנים ובאתי ל'העולם הזה'. יחד איתי הגיע בחור מקסים וצלם בחסד, רמי הלפרין. העורך, אלי תבור, ציוות אותנו יחד. הצוות הנועז, החדשים, אלו שהולכים לכל מה ששולחים אותם".
"ביום השני למלחמה, רמי ואני מחליטים לרדת לחזית הדרום, כי שם נמצאים החבר'ה שלו מגדוד 184", הוא מספר, "הם יושבים בטסה, על התעלה, והם אלו שאוכלים את המכה הראשונה. כשאנחנו יורדים לשם, אנחנו לובשים מדים. לא באנו כעיתונאים או ככתבים צבאיים. באנו כלוחמים. לא חוילנו, פשוט ירדנו לדרום".
על התמונה הוא מספר כי צולמה כבר בשעה הראשונה שלהם במלחמה: "שם, בפעם הראשונה, אנחנו מבינים את גודל השבר, לא בדיבורים אלא מול העיניים. נחיל של מסוקים עולים ויורדים, ועל הקרקע אינסוף אלונקות של פצועים בכל מיני מצבים, ואז אנחנו מזהים שאין מי שיסחב את האלונקות".
"כשאתה סוחב אלונקה, אלו מקדימה ואלו מאחורה צריכים ליישר קו כדי לא להטות את האלונקה", הוא מוסיף, "אם תסתכלו על התמונה, תראו שאני עושה צעד ענק וצועק, כנראה שצעקתי 'מהר, מהר', ודוחף, שזה מלמד על הסערה שבה אני נמצא".
"ב–18 באוקטובר, 12 יום לאחר צילום התמונה, רמי נהרג מכדור בלב. מעולם לא ידעתי על התמונה, עד עכשיו. כשזיהו אותי מיד התקשרתי לשבתאי הצלם ועברתי איתו פריים־פריים, אולי רמי נמצא גם בצילומים. אבל הוא כנראה סחב אלונקה אחת אחורה, ושבתאי התמקד ממני וקדימה. נשאר רק הגעגוע".
תערוכתו של שבתאי טל, "כאן 40 רות עבור", תיפתח לקהל הרחב בבית סוקולוב ב–9 באוקטובר.
