אף שההפגנות שנערכו נגדו בעת שהותו בניו־יורק בוודאי הציקו לנתניהו, חייבים גם להכיר במציאות: הוא לא באמת הרגיש אותן על בשרו. הוא יכול היה לקרוא עליהן, לראות אותן מבעד לזכוכית המשוריינת במכוניתו - אבל לא יותר. מוקף, כתמיד, באבטחה כבדה, בארץ ובעולם, נתניהו חווה את החיים מבעד למסך שקוף. כסרט - לא כמציאות.
על הרקע הזה הייתי רוצה לדון בסוגיית האבטחה האגרסיבית, מעבר לשתי הטענות הרגילות הנשמעות בנושא. כלומר, לרוב אנו נוטים להתלונן על המחיר הכלכלי העצום שהאבטחה גובה, ועד כמה היא מפריעה לשגרת חיי האזרחים. שני הנושאים אכן חשובים. אבל לאבטחה המסיבית, בנוסח הישראלי, של ראש הממשלה ולעיתים של שרים אחרים, יש השלכות יותר בעייתיות ומסוכנות.
מאז רצח רבין - שבעת הירצחו הוקף בארבעה מאבטחים גלויים בלבד - החליט השב"כ להעצים את מדיניות האבטחה. ההיגיון ברור: ראש הממשלה הוא סמל שלטון בכיר וגם אדם שפגיעה בו, או אפילו ניסיון לחטוף אותו, עלולה לסכן את ביטחון המדינה. הוא הרי יודע הרבה. העובדה שישראל נתונה בסכסוך מתמשך עם חלק מהעולם הערבי וסובלת ממתחים פנימיים, מחזקת את הצורך באבטחה רצינית, בוודאי לנוכח הכישלון לשמור על חיי רבין. אבל לאבטחה, בטח במתכונת הישראלית ההרמטית שלה, יש גם השפעות שליליות עמוקות: חשבו, למשל, על הנזק הפסיכולוגי שהיא יוצרת למאובטח, בוודאי אחד שמוקף כך כבר עשרות שנים. החיים, מעצם טבעם, שמים אותנו בסיכון תמידי. אדם נורמלי מסתכן בכל פעם שהוא יוצא מביתו - הוא עלול ליפול, לאבד את הארנק, לעשות תאונה, לעצבן מישהו על הכביש. ראש הממשלה בישראל מוגן ואטום לחלוטין לנזקים. איש לא יכול להתקרב אליו ללא אישור - הוא לא באמת יכול להרגיש את אהבת, או שנאת, הציבור, אלא לאחר סינון קפדני. האבטחה הופכת את המאובטח לעל־אדם. נטול חשש. ואז משהו בתפיסת העצמי שלך משתבש. משהו באופן שבו אתה מבין את המציאות מתעוות. תחושת הכל־יכול הזו היא כשלעצמה גם פתח לשחיתות. איך יתפסו אותך כשאתה כל כך מוגן? בעוד עשורים, כשננסה לתהות בדיעבד מדוע ראש ממשלה אחר ראש ממשלה הועמד למשפט מאז המאה ה־21, גם לאבטחה ההרמטית יהיה משקל, גם אם עקיף, בהשתלשלות פרשות השחיתות.
לפני כשבועיים צולמה השרה מירי רגב כשהיא מורה לנהג שלה להמשיך לנסוע, גם אם ידרוס מישהו (במקרה מדובר היה במאבטח של שר אחר). רובנו הזדעזענו מהחוצפה ומהיהירות. אבל רגב לא התנהגה כך במקרה. כשאתה מרגיש מוגן עד העצם אתה מאבד את חוש המידה עד כדי נכונות לפגוע באותם מאבטחים ששומרים עליך.
נכון שאי־אפשר להתעלם מצורכי האבטחה. אבל גם היא צריכה פרופורציה. ראשי ממשלה קודמים לא היו פחות מאויימים והסתובבו הרבה יותר נגישים. זה הותיר אותם אנושיים ומחוברים יותר. במלחמת העצמאות בן־גוריון התעקש באחת הפעמים לשבת לצד הנהג בג'יפ לא ממוגן שהוביל שיירה. אדרבה: אפשר לצפות מכל מועמד לראשות ממשלה לדעת שלצד הפריבילגיות שהתפקיד נושא עימו, להעפיל לעמדה כה בכירה זה אומר גם להסתכן יותר; התפקיד אמור להפגיש אותך ללא מחיצות עם החיים עצמם, ובטח עם האנשים שעל חייהם אתה משפיע. על פניו זה נושא שולי לכאורה, אבל כדי לתקן את ישראל וכדי ליצור מנהיגות עתידית נורמלית - צריך לחשוב גם על אופני אבטחה מציאותיים יותר.
