למות חכם // סטיבן ג'נקינסון } מאנגלית: נועה ברקת } אדמה } 375 עמ'
זה למעשה מעין פרוזה שירית, עמוקה מאוד, המבקשת להתבסס על ניסיון חייו העשיר של ג'נקיסון ב"עסקי המוות". ג'נקינסון התחיל בהכשרה ככומר, אך פרש ולמד עבודה סוציאלית. בגב הספר נכתב: "למות חכם זו הזכות והאחריות של כולם — זו אינה בחירה של סגנון חיים. זוהי חובה מוסרית, פוליטית ורוחנית שכל אדם חייב לאבות אבותיו ולצאצאיו".
בספר עצמו מסביר ג'נקינסון למה כוונתו בכל כותרת כזו. לאורך 12 פרקים וכמעט 400 עמודים טוען ג'נקינסון שאנחנו צריכים שפה חדשה כדי לדבר על המוות. הוא כמובן צודק. לנגד עינינו מתהווה מקצוע "המלווה הרוחני", משום שהדת אינה מספקת עוד את המשענת הרוחנית הנחוצה ברגעי החיים הפריכים הללו. כיצד אנו מתים? "רוב האנשים מקווים למות מוות שקט, מוות מכובד, מוות ללא כאב, מוות שלֵו", כותב ג'ניקסון. "מוות מכובד, חסר כאבים ושקט הוא ברובו פנטזיה מפני שעסקי המוות עצמם הם עינוי, ייסורים, קורבנות, עוול וחוסר צדק, הסכמה מדעת, אי־ביצוע החייאה".
הפרק הראשון בספר קרוי 'הייסורים של המוות המנוהל'. המדינה המודרנית למדה איך לנהל את המוות ביעילות, אולם כיום הטכנוקרטיה הקרה והבירוקרטיה הסמכותנית זוכות לביקורות נוקבות, ובצדק. עם קריאת הספר לא יכולתי שלא להיזכר במסתה המצמררת של ז'קלין כהנוב, 'למות מיתה מודרנית, (מתוך 'ממזרח שמש') המתארת את מות אביה המבוגר בישראל, לאחר ייסורים קשים ובלתי נסבלים, עבורו ועבור אשתו ובתו.
לפעמים רק לנוכח המוות הקרוב אנו מתמודדים בפעם הראשונה עם שאלת משמעות החיים שחיינו, ולבטח בפעם הראשונה מתוודעים למלוא חריפותה ועומקה. אכן, לא פעם החוויה החזקה שיש לנו כבני אדם בעולם היא שאנו גדולים הרבה יותר מחוויית החיים האחת הזו שיש לנו, שהחמצנו הרבה, שלא מיצינו לא את עצמנו ולא את החיים, שהצטמצמנו לנסיבות מסוימות, לעיתים חונקות. שהובלנו אל עבר גורלנו, הוכרחנו לחיות רפרטואר מסוים — בית ספר, צבא, טיול, אוניברסיטה, עבודה, ילדים — והחיים נגמרו, נזלו מבין האצבעות. היכן החיים האמיתיים שלנו? נדמה שרק המוות הוא אמיתי. ג'נקינסון מצביע על העובדה שכל הכוחות הנפשיים שלנו צריכים להיות מגויסים לרגעים הללו, מחד, אולם מאידך ישנם רק כלים תרבותיים מעטים המספקים לנו מענה ראוי.
ג'נקינסון לא מהסס גם להצביע על הבעייתיות בטיפולים מאריכי החיים, הגסיסה המתמשכת, שהפכה להיות מנת חלקם של אנשים כה רבים. "כאב נפשי עמוק הוא פעמים רבות התוצאה של רכישה מוצלחת של עוד זמן, תוצאה שאיש לא חשב עליה", הוא כותב. ובהמשך: "הקושי האמיתי שלהם היה להסתגל להשלכות של הארכת ימיהם. הגורם האמיתי לסבלם היה כמעט תמיד הזמן הנוסף". אכן, לא פעם עוברים ייסורי תופת רגשיים על הנוטה למות ועל מי שסובבים אותו. במילותיו של ג'נקינסון: "הלב שלהם נשבר מהבשורה על המחלה שלהם. ומכך שהאזרחות שלהם בארץ החיים הולכת ונשמטת מידיהם בכל פעם עוד קצת, בלי שיוכלו לבחור האם וכיצד זה יתרחש. הלבבות שלהם שבורים בגלל אפשרויות הטיפול שמוצעות להם ובגלל ההוצאות על הטיפולים האלו. הם נשברו מהבלבול, מהמהומה ומהמרחק השקט שנפער בינם לבין משפחותיהם והם נשברו כיוון שחייהם הגיעו לידי כך. התשובה שיש לתרבות רדופת פחד מוות לשיברון הלב של האנשים הנוטים למות היא פחות לב, פחות שיברון לב... יש דבר כזה — לדעת איך להיות שבורי לב".
דומה כי הספר כולו מבקש לתת מענה לשאלה הפרדוקסלית הזו, איך להיות שבורי לב. הרבה פעמים הלב השבור חושף רגשות מודחקים: האהבה לבני האדם הקרובים לנו, שנקברה תחת הררי שגרת היום־יום, זורחת לפתע. האם רק לנוכח המוות האנרגיה העצומה של האהבה יכולה להשתחרר? אני רוצה להאמין שלא. הקרבה למוות יוצרת שינוי תודעתי חד ומהיר, צלילות מחשבתית, הבנה מיידית של סדרי העדיפויות בחיים — כל אלו הופכים ברורים עד כי אנו מתפלאים כיצד לא הבחנו בכך קודם לכן.
גם ההגדרות לסוג המסוים של המוות משתנות לנגד עינינו. המתת חסד נתפסת יותר כחסד ופחות כהמתה, מה שפעם נתפס כמוות הרואי נראה עתה כמוות מיותר; הגדרותינו לכך משתנות, תלויות זמן ותרבות. ההצדקות למלחמה מועמדות תחת סימן שאלה גדול. ישנו רפרטואר חדש של רגשות שהאנושות מתרגלת עתה: פעם נהנינו ממותם של האחרים, נהנינו לחזות בתליות בכיר העיר. לא עוד. המראה מעורר בנו כעת בחילה. מותם של בני אדם אחרים הוא נוראי, לא בידור. לפחות הותרנו מאחורינו את הפרק האפל הזה, אולם אין ספק כי לאנושות ישנה עוד כברת דרך גדולה לעשות בהתמודדות (הבלתי פתירה?) שלה עם עובדת המוות. יובל נח הררי מציין כי אחד האתגרים העומדים כיום בפני האנושות הוא ביטול המוות, וכי האפשרות של האנושות לעמוד באתגר זה קרובה משחשבנו. אין ספק כי אם אכן תצליח האנושות לנצח את המוות, עצם ההגדרה שלנו כבני אנוש תשתנה באופן רדיקלי. לא נהיה עוד בני אדם, בני תמותה, אלא מין מסוים של אלים. •
