שלושה שותפים יש לעסקה הסעודית, והבטוח ביניהם במעמדו הוא בן סלמאן, השליט בפועל של הממלכה. ביידן מתקשה לשכנע את בוחריו שבגילו הוא מסוגל לתת לאמריקה ארבע שנות נשיאות פעילות. הבעיה מחמירה בגלל חולשתה הציבורית של סגניתו האריס, שאמורה לרשת אותו. במפלגה הדמוקרטית רבים מייחלים להתפתחות של הרגע האחרון, שתאפשר לבחור צמד מועמדים אחר בוועידת המפלגה. ביידן משווע להישג שיפיח במועמדות שלו חיים חדשים: ביידן נגד הזמן.
השותף השני, נתניהו, עומד בראש קואליציה שיש לה רוב אבל אין לה מדינה. הדבק שמחזיק את הקואליציה שלו יחד עשוי מחומרים שלפחות מחצית מהישראלים מתקשים לקבל. 12 חברי הכנסת של הקואליציה שחתמו השבוע על עצומה למען רוצח התינוק מדומא הם רק דוגמית; הזרמת המיליונים היומיומית לחרדים היא דוגמית; נאומי ההסתה המתלהמים של אמסלם בכנסת הם דוגמית.
מוחמד בן סלמאן, השותף השלישי, נהנה כרגע מכל העולמות: סין, יריבתה הגדולה של אמריקה, מחזרת אחריו ובכך מגדילה את כוח המיקוח שלו בוושינגטון; רוסיה, היריבה השנייה, משתפת איתו פעולה בהקטנת תפוקת הנפט ובהעלאת מחירו, למגינת ליבו של הבית הלבן. האיש שהיה מנודה ומקולל בוושינגטון הדמוקרטית הוא עכשיו משאת הנפש של ממשל ביידן, הפרס הגדול.
הנה המלכוד: כדי לאשר ברית הגנה, כדרישת הסעודים, ועוד להוסיף עליה העשרת אורניום, ביידן צריך לשכנע 67 סנאטורים, שני שליש מהסנאט, להצביע בעד. גם אם ישכנע את כל 50 הדמוקרטים, עניין קשה בגלל התנגדותם לשליט הסעודי, הוא זקוק ל־16 סנאטורים רפובליקאים לפחות. באמריקה המקוטבת, בשנת בחירות, עם טראמפ המשתלח מנגד, הסיכוי לכך קטן. לכן הוא זקוק לישראל, לשדולה שלה, ולהשפעה שיש לנתניהו על הרפובליקאים בסנט.
אבל כניסת ישראל לתמונה יוצרת משוואה חדשה: האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית לא יתמוך בהסכם המשולש אם לא תהיה בו התייחסות משמעותית לעניין הפלסטיני. קשה להם עם MBS, קשה להם עם BIBI וקשה להם עם ברית הגנה שתסכן חיילים אמריקאים.
במגעים שהיו לבית הלבן עם הנסיך הסעודי הוא הבהיר: אני יכול לחכות לממשל הבא אבל אני מעדיף לעשות את ההסכם עם הדמוקרטים, לפני הבחירות, כי בממשל רפובליקני כל הדמוקרטים בסנאט יתייצבו נגדי ולא יהיה רוב מיוחס לאישור ההסכם.
מסובך? כאן נכנס לתמונה אבו־מאזן. כאשר ממשל טראמפ קידם את הסכמי אברהם אבו־מאזן פעל נגד ההסכמים ונכשל כישלון חרוץ. השליטים במדינות הסוניות, גם הציבור שלהם, עייפו מהסרבנות הפלסטינית. מאז למד לקח - במקום לפתוח בקמפיין תעמולה נגד הסעודים הוא שלח משלחת תחנונים לריאד. מה ביקשה המשלחת? קודם כל כסף לרשות, הרבה כסף. הסעודים הביעו נכונות לתת - לא חסר להם כסף בימים אלה - אבל אמרו שהם לא ממהרים. נראה קודם מה קורה בוושינגטון.
אם נאמין למה שטוענים מקורות גם בוושינגטון, גם ברמאללה, כל מה שאבו־מאזן דורש כרגע מממשלת ישראל הוא לקיים את מה שהבטיחה במפגשים בעקבה ובשארם א־שייח'. במילים אחרות, לתת בפועל את מה שכבר התחייבה לתת. המכשול הוא שר האוצר והשטחים סמוטריץ', שמצפצף על מה שהבטיח להם ראש המל"ל צחי הנגבי בשם נתניהו, ומה שהבטיחו להם האמריקאים.
התוצאה, נכון לרגע זה, מדהימה. הדרישות של הממשל האמריקאי מישראל בנושא הפלסטיני יותר מרחיקות לכת מהדרישות של הרשות הפלסטינית. אמריקה מתייצבת לא בין הפלסטינים לישראל - היא מתייצבת שמאלה לפלסטינים. ב־30 שנות משא ומתן בסוגיה הפלסטינית אני לא זוכר תופעה כזו.
תשאלו, מדוע, האם ביידן, הציוני האחרון בבית הלבן, התאהב פתאום בפלסטינים? ממש לא. אבל בלי ויתור מוחשי של נתניהו בסוגיה הפלסטינית אין לו דרך להבטיח שכל הנציגי האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית יצביעו בעד ההסכם.
לכאורה, הכל מתכנס יחד, לבשורה חיובית שעשיה, ביום טוב, לגרוף מאחוריה הכל, גם את חוקי ההפיכה המשטרית וגם את ההתנגדות להם. ישראל תקבל נורמליזציה עם החשובה במדינות ערב כיום, מעוז הכלכלה, מקום הדת; אולי זה לא סוף הסכסוך אבל זאת תחילת הסוף; נתניהו יחזור לקונצנזוס, בישראל ובעולם; הסעודים יקבלו חוזה הגנה, העשרה, הכשרה מוסרית ומעמד בכורה בעולם הערבי הסוני; האמריקאים יקבלו הישג היסטורי וחיזוק במעמדם באזור, מול איראן, סין ורוסיה.
הבעיה היא שכולם משקרים, ונתניהו יותר מכולם. עד שלא יסבירו לנו באילו מחירים כרוך ההסכם לא נדע את האמת לאשורה. היו דברים מעולם. (המאמר המלא - מחר ב"המוסף לשבת)
נכון לרגע זה הדרישות של האמריקאים מישראל בנושא הפלסטיני יותר מרחיקות לכת מהדרישות של הרשות הפלסטינית
