"הגעת לקו השחור של השאלות", אמר עמית סגל לרפי רשף, שניסה לשרוף עוד כמה שניות במסגרת ההמתנה האין־סופית לתחילת הפגישה בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל. ואכן, בשלב הזה לא היה ברור מי יותר מיובש: בנימין נתניהו, האולפנים או הצופים והצופות, שמרוב חפירות סביב השאלה אם יוזכר הביטוי "ערכים משותפים" כבר יכלו לגבש חוקה לישראל. אפילו בערוץ 14 מיצו את כל רפרטואר הסלידה מההפגנות אף שהוא עשיר כמעט כמו הבעלים, המיליארדר יצחק מירילשוילי.
בערוץ 12, לעומת זאת, היה אחד שקיווה שלא ייגמר לעולם. ניר חפץ, הפיטבול במיל' של בנימין נתניהו ועד המדינה בהווה, התארח באכסניה שנגדה הסית בלי רחמים עד שראה את האור, וממש התמוגג מכל שאלה שהופנתה אליו. אפשר להבין: במשפט נתניהו (יש דבר כזה) ממשיכים לעסוק בפועלו המטונף, ואילו בחדשות קשת הוא מוזמן להיזכר בימי הזוהר שלו ועל הדרך גם לשכתב את ההיסטוריה, למשל באמירה שהפגישה שבה נתניהו נזף בברק אובמה התרחשה ב־2015 ("חודשיים אחרי הניצחון הכי גדול שלו!") ולא ב־2011.
גם בערוץ 11 היו כאלה שבחרו להרוג את השעון באמצעות טיול בעולם העובדות האלטרנטיביות. אילה חסון, שהיא בעצם כבר לא תיירת שם אלא אזרחית על מלא, אמרה כי "לא שמענו מהממשל הזה (האמריקאי) מילת ביקורת על... המשטר האיראני או דמוקרטיות מפוארות אחרות בעולם. מילה אחת לא שמענו". כנראה חסון פיספסה את הנאום של ביידן שלשום באו"ם, ההצהרה מיוחדת שלו לציון שנה לרצח מהסא אמיני, הטלת הסנקציות, וזה רק בשבוע האחרון. אולי היא הייתה עסוקה בהרגלי ארוחת הבוקר של עמי אשד.
ואז, בהתפתחות סימבולית למדי, המפגש סוף־סוף נפתח, אבל הטכנולוגיה דפקה ברז אפילו יותר מרשים מהאיחור של ביידן: השידור החי מהחדר קירטע כמו אלגוריה ספרותית גרועה למתיחות בין שני המנהיגים, התמונה התגרענה וקפאה לסירוגין, המגישים גימגמו התנצלויות וכל שעות הבילד־אפ התנפצו לתוך מה שנראה כמו מחווה לציון יובל שנים לטלוויזיה של 1973. ואם זה לא מספיק, הפגישה נגמרה אחרי שעה, אף שיעקב ברדוגו הצהיר ש"אם אין הגבלת פגישות, אז הפגישה תיקח יותר משעתיים". לא יפה.
מצד שני, משך הדייט השאיר די והותר זמן כדי להכין עבור המהדורות הרעבות את התדרוך החגיגי מאת "גורם מדיני", שכמובן התמקד בגזר הסעודי והגביע הקדוש: הזמנה של נתניהו לבית הלבן עד סוף השנה. כל אדם סביר צריך לייחל שהביקור יבשר על בוא השלום, אבל גם שידור נורמלי זה משהו.
בקטנה
"יומני גולדה", דוקו שביים יריב מוזר ושודר אמש בקשת, מצטרף לטרנד שהופך את גולדה מאיר מאחראית מרכזית למחדל מלחמת יום כיפור לגיבורה שהחזיקה מעמד בזמן שהגנרלים סביבה התפוררו. בהחלט מעניין לעמוד על הפער בין הדימוי הנפוץ של מאיר לאמת ההיסטורית המורכבת, והסרט מציג כמה מסמכים ועדויות בעלי משקל, אולם אין בכך כדי לחפות על נרטיב גס בואכה פרופגנדה. דני קושמרו, הקריין והמראיין בסרט, מתפקד יותר על תקן פרזנטור של התזה ולא כמי שאמור לאתר בה חורים וסתירות. ואם זאת התוצאה, כבר עדיף לצפות בסרט הקולנוע המדובר: שם לפחות אפשר ליהנות מאגדה כמו הלן מירן.
