"השריון זה משהו שנוכח אצלנו במשפחה, מהסיפורים, מהחברים של אבא", מספר אל"מ עידן מורג, בן 43, בשיחת טלפון מביתו בסין, שם הוא משרת כנספח הצבאי. מורג התגייס לחיל השריון ושירת כמפקד גדוד וכמפקד חטיבת שריון במילואים בדיוק כמו אביו - תא"ל במילואים עמי מורג, בן 78, שהיה מפקד גדוד שריון במלחמת יום כיפור ולימים קצין שריון ראשי. אבל זה לא הדבר היחיד שמשותף לשירות הצבאי של האב והבן, שקיבלו שניהם את עיטור המופת, בהפרש של 30 שנים.
זה קרה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הגדוד של עמי מורג הצטרף לקרבות הבלימה בחזית הדרום ולקרב על מתחם "חמוטל". הטנק שלו נפגע וניתנה הוראה לסגת, אך עמי נשאר מאחור כשהוא מפנה את אחרוני הפצועים תחת אש מצרית, ומסכן את חייו. בהמשך המלחמה חצה יחד עם הגדוד, שספג אבידות רבות, את תעלת סואץ. על אומץ ליבו בקרב הוענק לו עיטור המופת.
"כשקיבלתי את העיטור הכרזתי עליו כעיטור גדודי, לא אישי. לא רציתי אותו בכלל. בסוף המלחמה הייתי בתחושה שהובסתי. איבדתי 28 חיילים, חברים שלי שהלכו איתי שנים בתוך הטנקים. לא יכולתי לשמוח בזה ולא חשבתי שזה היה במקום", עמי משחזר, "ימים שלא קיבלנו מידע מודיעיני. היה להם עלינו יתרון איכותי של ידע בלתי רגיל, אנחנו נלחמנו בחשכה. קרב חמוטל הוא הדוגמה לבלגן, חוסר הידע ואי־היכולת לבצע קרב מסודר".
"לעומת זאת החטיבה שלנו שינתה את פני המלחמה בדרום בצליחת התעלה", הוא מוסיף, "שם יצאנו מתוך החושך של החווה הסינית בזכות מפקד האוגדה אריק שרון ומפקד החטיבה חיים ארז שראינו אותם איתנו בקו, דבר שלא קרה בהיסטוריה של המלחמות".
הבן עידן מספר שגמע את הסיפורים של אבא בילדות: "הסיפורים מהמלחמה היו מאוד נוכחים בבית, וזה הסב לי גאווה. הדרגה של אבא, התפקיד שלו, הוא סיפור גבורה אמיתי". הוא החליט להתגייס גם הוא לחיל השריון והיה מפקד פלוגה בגדוד 82 כשפרצה מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוביל כוח טנקים שפרץ לשטח לבנון באור יום כדי לחלץ צוות של מגלן. כשהטנק שלו נפגע, מורג רץ לתוך שדה מוקשים, תפס פיקוד על טנק אחר והצליח להגיע תחת אש כבדה ללוחמים שנפצעו ולחלץ אותם. "הרבה שנים אחרי האירוע אני יודע להגיד שהוא בהשפעת מה שלמדתי בבית והסיפורים של אבא", הוא מנסה להסביר את העובדה שמדובר במקרה היחיד בהיסטוריה שבו אב ובנו זוכים באותו עיטור, "אבא שלי סיפר לי פעם שבמלחמת ההתשה הוא נתקל בשדה מוקשים והפקודה הייתה לנוע לאחור והוא סירב פקודה, מניח שלא לראשונה. הוא אמר שבשדה מוקשים ממשיכים קדימה ולא אחורה, אין לי ספק שזה ישב אצלי בראש כשלקחתי את ההחלטה".
"מבחינתי היה הכי חשוב שהוא חזר חי. זה לא דבר מובן מאליו", מוסיף עמי האב הגאה, שהשלכות המלחמה אינן זרות לו. "זה שעוטרתי לא אמר עליי כלום. חזרתי אדם אחר משם, עם פוסט־טראומה מאוד קשה, שהתפרצה לפני מספר שנים, ופתאום גם חליתי בסרטן. זה קרה רק בגלל השבר הנוראי הזה, חייתי בתחושת אשמה קשה".
"המלחמה הזאת שינתה את ישראל מקצה לקצה. המדינה לפני ואחרי - זה הבדל של יום ולילה", עמי טוען, "חלק מהתופעות שאנחנו רואים היום, ראינו אז, כמו חוסר אמון, הסתגרות עצמית והאכזבה הנמשכת מההנהגה, המדינה וגם מהדרג הצבאי".
"צריך להבין שמלחמה בהגדרה היא תמיד מבולגנת", עידן מוסיף, "בסוף־הצבא זה האנשים, והרוב המוחלט של האנשים הוא לא רע, לא רשלן ולא פועל בעצימת עיניים או בכוונה. בגלל שהמערכת גדולה, יהיו לה חורים שעל חלקם חשבנו ועל חלקם לא, לשמחתי יש אנשים טובים והמציאות היא יותר חזקה מכל תוכנית".
"אנחנו כל הזמן מדברים על הקרבות, כישלונות או הצלחות ושוכחים שבעצם כל הקרבות האלה היו בעצם הזירה שבה נלחמו חיילים, אנשים, מי שניצח במלחמה היו חיילים למרות התנהלות הצבא והמדינה", עמי מסכם.
