עד עכשיו, הבעיה העיקרית של המהגרים והפליטים מהמזרח התיכון, אסיה ואפריקה הייתה להגיע לאדמת אירופה. לעבור את המסע המפרך ולשרוד את תנאי החיים הקשים. אבל כעת, ניצבת בפניהם בעיה חדשה: המדינות שבעבורן הם מוכנים לסבול את כל התלאות האלה, לא מוכנות ולא יכולות לקלוט אותם יותר. הן הגיעו לקצה, מי מבחינה חברתית ומי מבחינה גיאוגרפית.
בשבוע שעבר, בתוך שלושה ימים, הגיעו לאי למפדוזה באיטליה כ־11 אלף פליטים, הרבה יותר מאשר האוכלוסיה הרגילה במקום. ראש ממשלת איטליה, ג'ורג'יה מלוני, ביקשה ממדינות אירופה להפגין סולידריות ולקבל חלק מהם, והבהירה: "לא נסכים להיות מחנה הפליטים של אירופה".
אך נראה כי היא נשארה לבד במערכה: משרד החוץ הצרפתי כבר הודיע כי לא יקבלו פליטים מלמפדוזה, כיוון שרובם המכריע אינם בורחים מרדיפה בארצם. הם הציעו לאיטלקים עזרה בהחזרת פליטים לארצות כמו חוף השנהב וסנגל. כוחות הביטחון בצרפת גם העלו את מצבת השוטרים בגבול עם איטליה.
גם פרנק וולטר שטיינמאיירף הנשיא הגרמני ואחד הקולות החזקים בעניין חובתה של גרמניה לקבל פליטים באשר הם, הודיע כי ארצו הגיעה לקצה גבול יכולת הקליטה שלה. בחצי השנה הראשונה גרמניה קלטה יותר משליש מהפליטים שהגיעו לאיחוד, ויותר ממיליון פליטים מאוקראינה כבר גרים במדינה. המספרים הללו הובילו לאי סדרים רבים בתהליך הקליטה, להוצאה של זקנים מבתי אבות והוסטלים כדי ליישב מהגרים, ולמרמור הולך וגדל בקרב האוכלוסיה הגרמנית, מה שמתרגם גם לתמיכה הולכת וגדלה במפלגות המתנגדות להגירה.
האיחוד ככלל וכל מדינה בפרט עומדים לדון בנקודות בפיתרונות למשבר: הכרזת כמות גג לקבלת פליטים; הכרזה על מדינות מסוימות, בעיקר במגרב, כמדינות בטוחות להחזיר אליהן פליטים; הסכמי הגירה; הקצאת משאבים וכוחות למלחמה במבריחים, לשמירה על גבולותיה החיצוניים של אירופה, ועל הגבולות של כל מדינה.
