לכתוב עכשיו. מהר. לפני שנתרגל גם לזוועה הזו. לפני שהיא תתחלף בזוועות אחרות.
לכתוב עכשיו. למרות ששבת. פיקוח נפש דוחה שבת.
להסתכל על התמונה של התינוק. על פניו. על עיניו המחייכות.
לא להסיט ממנו את המבט.
לא להתכחש. לא להדחיק כמו שאנחנו מדחיקים כאן עוולות כל הזמן.
לדמיין את ההורים שלו רצים לתוך הבית הבוער כדי להציל אותו. ולא מצליחים.
לדמיין את עצמך רץ לתוך הבית כדי להציל את הבנות שלך.
ולא מצליח.
לחשוב על רגעיו האחרונים. על בכיו ההולך
ודועך.
לחשוב על קבר קטן.
לחשוב שאנשים שקוראים לעצמם יהודים עוללו לו את זה.
לחשוב שחבל שאי־אפשר לשלול מהם את היהדות. כמו ששוללים
רישיון.
להתבייש.
להתבייש בהם. להתבייש בעצמך. שאתה בן העם שממנו יצאו האנשים
האלה.
והאנשים ששרפו את מוחמד אבו־ח'דיר.
לכעוס.
לא להמיר את הכעס בטיעונים הגיוניים של מאמר. זה עוד יבוא.
בינתיים פשוט לכעוס.
על המטורפים שעשו את זה.
על מי שמגבה אותם בשתיקתו.
על הרבנים, שבכוחם לעצור את הטירוף הזה. והם בוחרים שלא.
על החברים הדתיים שלך, שחלקם לוקה בעיוורון מוסרי בלתי נסבל כשזה מגיע לערבים.
על שירותי הביטחון, שכושלים פעם אחר פעם בניסיון לסכל את הטרור היהודי.
על הממשלה, שלא מנחה את שירותי הביטחון לתת למשימה הזו
עדיפות עליונה.
על ראש הממשלה שעסוק באיראן ולא מבין שהבית בוער.
על עצמך.
שגם אתה עסוק בדברים אחרים. רוב הזמן. נדרס תחת גלגלי החיים
והמשכנתה. נותן לפשיזם לעבור.
לחשוב שזה לא היה הרעיון. לא בשביל זה שירתת בצבא.
לא בשביל זה קמה מדינת היהודים.
לא בשביל לשרוף תינוקות בעודם ישנים.
לחשוב שהיית רוצה לחיות במקום אחר, שבו
מדברים בחדשות על מזג האוויר.
שבו אנשים לא מעוללים אחד לשני דברים כאלה.
לדעת שאתה לא יכול לחיות במקום אחר. שאתה יותר מדי קשור, בכל
נימיך, למקום הזה.
לזיכרונות שלך. לשפה שלך. לחברים שלך. גם הדתיים שבהם.
לדעת שאין לך ברירה אלא לקום ולהיאבק על דמותו של המקום הזה:
מיעוט (כן, מיעוט) פנאטי, אלים, חשוך וגזעני הולך ומשתלט על סדר
היום של ישראל.
המיעוט הזה מדרדר אותה לתהום מוסרית. ומסכן את עצם קיומה. וזה אומר דבר אחד:
הרוב הדומם חייב, פשוט חייב, להפסיק להיות דומם.
לפני שיהיה מאוחר מדי.
