כשתת־אלוף שלומי בינדר נפצע קשה מפיצוץ מטען לפני 24 שנים, כלוחם בסיירת מטכ"ל, היה לו ברור שיחזור לשירות ברגע שיוכל. "אין לי ספק שזה קשור לחוויה של אבא שלי שנפצע בששת הימים והתייצב ביום כיפור, בלי לחשוב פעמיים", הוא מספר היום ממשרדו כראש חטיבת המבצעים של צה"ל.
"בששת הימים, השיירה שבה הטנק שלי היה קיבל נפאלם (זפת בוערת - קא"א) ואיבדנו אנשים", משחזר אבי בינדר (85) את אותה פציעה, "אני הוצאתי מימיית מים והתכופפתי ככה שזה לא פגע בי ישירות. יצאתי רק עם כוויות רציניות בידיים וברגליים. לא הייתה מחשבה בכלל להפסיק לעשות מילואים, להפך. צבא ההגנה לישראל לא יכול היה לוותר על אנשים טובים".
הוא עלה לארץ בגיל עשר מרומניה על אוניית מעפילים שהאנגלים גירשו למחנות בקפריסין. במלחמת יום כיפור גויס לחטיבה 179 של חיל השריון. "הייתי מילואימניק זקן, כבר בן 37", הוא מתבדח, "דפקו בדלת בצהרי יום כיפור עם צו 8. סיכמתי עם אשתי סידורים שצריך היה לעשות, כי לא ידעתי מתי ואם אחזור, הכנתי תרמיל ויצאתי. הגענו לנקודת הריכוז ושם אנחנו מבינים שאין מה לעשות איתנו כי כלים לא היו, ולא היינו מאומנים מספיק. לקח כמה ימים טובים של התארגנות עד שיצאנו".
יחד עם לוחמים נוספים הוא נסע בשיירה דרך מעבר הגידי בסיני, ובחצות הליל חטפו הפגזה מצרית. "לשמחתנו לא ספרנו נפגעים והגענו לאזור התעלה. שם קיבלנו את ההודעה ששיבשה לנו את החיים", אבי משחזר, "שהמילואים יימשכו חצי שנה. בגלל השחיקה של צה"ל היה צריך לחכות שימצאו כוחות חדשים. זה טילטל אותנו, יכולנו לדבר בטלפון פעם ביום, ולהגיע הביתה פעם בשלושה שבועות, מסיני לחיפה ליום אחד בלבד".
אבל המרחק מהבית לא היה הקושי היחיד. "היה כאוס מוחלט. האזרחים, הממשלה והמפקדים ביחד לא ידעו מה לעשות עם עצמם, הרבה פצועים והרוגים. אנשים הסתובבו ברחובות כמו משוגעים", אבי מספר, "מלחמת יום כיפור השאירה טראומה על רוב בני ארצנו שתלווה אותנו עוד שנים רבות, וזה כולל אותי. הטראומה של יום כיפור היא משהו שאתה לא יכול להתעלם ממנו גם אחרי 50 שנה".
"עוצמת הטראומה של יום כיפור נחקקה לכולנו בבשר גם אם נולדנו אחריה", אומר תא"ל בינדר שבקריירה הצבאית שלו תפקידים כמו מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת גולני ומפקד עוצבת הגליל. "בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל היא כל כך נוכחת, שהיא הופכת את הלקחים של יום כיפור למשהו עוצמתי. אני מסתכל על אבא שלי, גם בששת הימים, גם כיפור, הניצחון הזה של האנשים בחזית, שהתגייסו, שבאו לעשות את העבודה בתחושת שליחות ענקית, זה עניין מאוד משמעותי בעיניי", הוא מוסיף. תא"ל בינדר, היום אחד הקצינים הבכירים בצה"ל, שאמון על התוכניות המבצעיות של הצבא למלחמה הבאה, מבטיח לאביו שהלקחים נלמדים: "צה"ל של היום שונה באופן מהותי מצה"ל של מלחמת יום הכיפורים. ההתחדשות הטכנולוגית, הפקת הלקחים ויישומם, המשאב האנושי והיכולת המבצעית, הופכים את הצבא למוכן יותר. אמנם אנחנו מתמודדים עם זירת קרב מודרנית, אך מורשת הקרב לא השתנתה, וכך גם רוח הניצחון שממשיכה לאפיין את הצבא ואת לוחמיו".
"אני מאוד גאה באבא", מסכם תא"ל בינדר ומוסיף: "בזכותם אנחנו כאן. הם השאירו לנו הרבה יותר מביטחון המדינה. הם השאירו ערכים של רוח לחימה, של הקרבה ואלו ערכים שלאורם מחנכים את לוחמי ומפקדי צה"ל".
