בשבוע שעבר הוזמנה פרופ' דינה בן יהודה (70), קצינת הח"ן של חטיבה 14 במלחמת יום כיפור, ואחת משלוש הנשים היחידות שזכו לצל"ש במהלך המלחמה, לעצרת הרשמית של צה"ל לציון 50 שנים למלחמה. לצידה על הבמה ישבה עוד אישה פורצת דרך - בתה, סגן־אלוף אור בן יהודה (34), מפקדת גדוד קרקל, והאישה ראשונה לפקד על גדוד חי"ר בצה"ל, שעוטרה גם היא בצל"ש אלוף.
חמישים שנה אחרי המלחמה, פרופסור בן יהודה, מומחית להמטולוגיה בבי"ח הדסה ודיקנית בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, עדיין מתמודדת עם המחשבות על כך שלא יכלה לצאת ולהילחם כמו הגברים. "מאוד העסיק אותי שבריאלי בחיפה, איפה שלמדתי, נהרגו 70 חבר'ה, הרבה מהמחזור שלי ואני יושבת בחמ"ל ומקבלת דיווחים על מה קורה במלחמה. הרגשתי שאני לא עושה כלום בזמן שהם יוצאים ונפגעים", היא משתפת, "רגשות האשם האלו מלווים אותי. זה בא לידי ביטוי אצלי כיום כרופאה, אני לא מוותרת, נלחמת על כל חולה, גם כשזה לא הדבר הכי נכון לעשות". פעולותיה של דינה במלחמה לאיתור ומעקב אחר הפצועים וההרוגים הרבים, והקשר למשפחותיהם, היו התשתית להקמת מערך הנפגעים של צה"ל, ועל פועלה היא עוטרה בצל"ש הרמטכ"ל.
"כשהתחלתי להתעניין בצבא, מצאתי את עצמי עוברת בין הספרים בחדר העבודה בבית והגעתי לספר הצל"שים", מספרת הבת אור על ההחלטה לבחור במסלול הלחימה, "עיינתי בו ופתאום אני רואה את דינה בן יהודה. אמא שלי לא דיברה על המלחמה. אחרי שקראתי את הדברים, הבנתי עד כמה זה חשוב מה שהיא עשתה. המח"ט שלה אמנון רשף אמר לי פעם שהיא בעקיפין הצילה משפחות רבות והייתה מאוד משמעותית במלחמה. היא אפילו נפצעה בשלב כלשהו והמשיכה לעשות את זה תוך כדי שהיא עם רגל שבורה ומגובסת. אמרתי לעצמי, שאני מאחלת שבתור לוחמת תהיה לי את היכולת לשים את עצמי בצד ולתת מעצמי לאנשים שלי, כמו אמא".
כמעט 40 שנים אחרי אותה מלחמה, מצאה את עצמה סא"ל אור בן יהודה כמפקדת פלוגה בגדוד קרקל מסתערת על מחבלים חמושים בגבול מצרים. היא נפצעה כשחילצה פצועים תחת אש. על פעילותה בקרב עוטרה בצל"ש מאלוף פיקוד הדרום ולאחר שהחלימה, שבה לשירות הקרבי.
"אין סוף לגאווה שלנו באור, הרבה פעמים אומרים שהילדים הם שיקוף למה שההורים לא יכלו לעשות", אומרת דינה, "היא גדלה בבית שהיה ברור שהיא יכולה להגיע לאן שהיא רוצה. אני סגרתי מעגל בעצרת עם הרמטכ"ל ופורום מטכ"ל בשבוע שעבר. היו שם אנשים עם הרבה פלאפלים על הכתפיים, ואחד אחרי השני ניגשו לאור והחמיאו לה, לא כי היא אישה, אלא כי היא מג"ד ועשתה פעולה נכונה. העניין הזה שאת יכולה להיות אישה ולהגיע לאן שאת רוצה, זה עובר כחוט השני אצל שלוש הבנות שלי".
"אמא היא ההשראה הכי גדולה שלי בחיים", מציינת הבת אור שאכן שברה תקרות זכוכית כמעט בכל תפקיד שמילאה בשירותה הצבאי. כיום היא תופסת קו עם הגדוד שלה בגבול מצרים, בדיוק אותה גזרה שבה שירתה אמה במלחמה. "לפני חודש כינסתי את כל הפורום הבכיר וסיפרתי להם שמכאן חטיבה 14 יצאה למלחמה. סיפרתי על שלמה ערמן ז"ל (לוחם בחטיבה שנפל בקרב במלחמת יום כיפור וזכה לעיטור הגבורה - קא"א) כי אני מחויבת בזכות אמא שלי לשתף את סיפור הגבורה שלו. ובסוף סיפרתי להם גם על קצינת הח"ן של החטיבה, הקראתי את כתב הצל"ש בלי להגיד את השם שלה, וכולם שאלו מי זאת ואמרתי להם שזו אמא שלי", אור משחזרת, "ובשנייה הזו נחתה לי המחשבה שזו סגירת מעגל. אמא אמרה - אני מעולם לא חזרתי וגם לא אחזור לגבול הזה של מצרים. והיום אני פה אולי בשבילה, אולי בשביל כל האנשים שהורישו לנו את המקום הזה".
"אחד הדברים הבולטים במלחמת יום כיפור, זה שעוד לא נדם רעם התותחים והתחילו לקרוא לזה מלחמת מחדל", אומרת דינה, "ואחת המשימות שלי, שבכל מקום שאני רק יכולה, להגיד כמה המלחמה הזאת הייתה גם מלחמת הגבורה".
"הימים היום הם קשים ושסועים בחברה שלנו. מאוד מזכיר את הימים אחרי יום כיפור", היא מוסיפה, "כשעמדתי בכניסה של אור לתפקיד, דיברו המפקדים ואז אור דיברה, והרגשתי מן רוח כזאת של יהיה בסדר. יש כאלו אנשים טובים שנותנים מעצמם כל יום והם אלו שמובילים את הגבול שיכול להפוך ברגע למקום אסון גדול ונורא. זו לא הייתה סגירת מעגל, כמו שזו הייתה פתיחה לזה שהכל יהיה בסדר פה".
