אחד המנהגים היפים ביותר בתפילות הימים הנוראים, שמקפל אל תוכו את כל מהותה של התשובה, הוא מנהג הווידוי.
הביטו אל הרגע הזה: עומד יהודי בתפילה, מכה ביד קמוצה אל הלב ומתוודה על חטאים שעשה ועל חטאים שלא עשה - אשמנו, בגדנו, גזלנו...
לא לבדו הוא עומד: כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא מתוודה, בלשון רבים, על חטאי כל אחיו ואחיותיו, החטאים הידועים לו ושאינם ידועים לו. לא למען עצמו הוא עומד, מתוך ליבו כמו נפרסות כנפיים של חמלה, המבקשות לסוכך על העם היהודי כולו מפני אימת הדין. ובמעמד הנורא הזה, מלווה כל מילה במכה ביד קמוצה על הלב, כמו לומר - אינני עומד כמאשים, אלא כאשם. אני מתפלל על כל אחיי ואחיותיי, אבל נושא לבדי את משא האחריות והתיקון.
מעמד זה חזר על עצמו מדי ערב במהלך החודש האחרון, רבבות הגיעו אל הכותל המערבי לאמירת ה"סליחות" באישון לילה, עומדים באחדות מופלאה ומכים על חטא. זהו אירוע שקשה לתארו במילים. מפגן אדיר של אמונה בריבונו של עולם ושל אמון זה בזה. גברים ונשים מכל קצות הארץ והעולם שאינם מכירים זה את זה ניצבים כאיש אחד בלב אחד ומבקשים: "סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים". בימים קשים אלה של מחלוקת ושנאה, מעמדי הסליחות בכותל - מעמדים של אהבת חינם ושל הסרת מחיצות - הם אירוע שכולו תשובה.
חכמינו הקדמונים לימדו אותנו: "לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה" (תלמוד בבלי, קידושין). האדם נמצא תמיד בדיוק בנקודה המכריעה בין הטוב לרע, בין ה"זכאי" לבין ה"חייב". גם מי שחי חיים שלמים של חטא יכול במעשה אחד להטות את הכף לזכותו. זהו כוחה של תשובה.
ימים אלה, ימים של תשובה, מזמינים את כולנו למצוא בליבנו את הדאגה והחמלה כלפי עם ישראל כולו, קרובים ורחוקים, אהובים ובעלי מחלוקת. להתוודות על חטאי העם אך לבקש לתקן את ליבנו שלנו ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל - תאמין שאפשר לתקן".
גמר חתימה טובה.
הרב שמואל רבינוביץ הוא רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
