2,000 שנה לא יכולים היו יהודים לדמיין את יום כיפור כפי שאנחנו מכירים אותו היום. יום כיפור ישראלי הוא אנומליה נפלאה - עם רחובות דוממים מכלי רכב, אבל מלאים ילדים על אופניים; עם המונים שמטיילים ברחוב והמונים שפוקדים את בתי הכנסת; באותו הרחוב יישמעו ניגונים ממגוון מסורות וקהילות; לא נדרשה לכך חקיקה ולא פסיקת בית משפט. החיים יחד של קהילות מגוונות ושוחרות חיים יצרו יום שאין כדוגמתו בשום מדינה בעולם.
בימים שבהם הרחוב הישראלי נמצא במאבק, המרכז נדחק אל השוליים והשריון מורם, גם המתנה היקרה הזו בסכנה. "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", לומד כל ילד בגן, אבל השיעור הפשוט הזה נשכח ונזרק. כבר יותר משנתיים, מאז הממשלה הקודמת, התקפות אישיות ושיימינג הפכו לכלי מאבק לגיטימי. הלבנת פנים כבר איננה מרעידה את הלב. נבחרי ציבור משתלחים בקהילות שלמות באופן אלים ושקרי. אנשים שומרי מצוות מקדמים חקיקה ומעבירים תקציבים שמשניאים את העולם היהודי על חלק עצום מהציבור הישראלי. בשם צדקת הדרך אבדה הרגישות הבסיסית. כשהאשמות קשות מאוד נזרקות מצד אל צד, נעדרת האחריות לחלוטין.
יום כיפור בסכנה להפוך גם הוא לזירת מאבק. כמו פסח, יום הזיכרון או טקס המשואות. הפיתוי להכעיס, להפגין, "להראות מה זה" או סתם לא להתחשב במרקם העדין שאנו מורגלים אליו הוא פיתוי מסוכן עד מאוד. אסור להגיע אליו.
ואולי דווקא יום שמושתת על היכולת להתחיל מחדש ולבקש סליחה יוכיח את ההפך. אולי יום שכבר 50 שנה מכיל בדי־אן־איי שלו גם את אימת המלחמה ומחירה הנורא ינצח את מנגנון הקיטוב. בימים שבהם דורשים מאיתנו להכריע בין יהודית לדמוקרטית, רוב הישראלים מבקשים דווקא לשמר את המתח הזה חי ופועם. לא להכריע ולא להביס, אלא לנוע בתוכו. הבקשה ההלכתית "לרצות את חברו" (לבקש סליחה) מבוססת על המילה רצון. הרצון להתאמץ לתקן, המוכנות להסכים לתיקון. יום כיפור ישראלי, על כל הסתירות שבו, יכול להזכיר לנו מהו רצון משותף.