השהות בערב־הסעודית היא רכבת הרים דו־קוטבית. זה מתחיל מהכניסה כעיתונאי לשגרירות הסעודית במדינה זרה כדי להתחיל בתהליך הוויזה, ונמשך בעובדה שאתה חייב לשקר כדי להיכנס (בדרכון כתוב שמקום הולדתך הוא ישראל, אבל כיוון שאין אפשרות כזאת בוויזה המקוונת, אתה חייב לבחור בפלסטין), ופיק הברכיים הקל באולם הכניסה לפני הפגישה עם פקיד ההגירה והשקר הזה. רק שלפקיד ההגירה לא אכפת. שים אצבע, 'סתכל על המצלמה, ויאללה אתה בפנים. אין תהליך. למי אכפת.
יש בסעודיה מערכת כבישים נהדרת. נסעתי כמעט אלפיים קילומטר בשבוע. למלא מכל דלק עולה כמו מנת שווארמה. בכל מסלול חמישה נתיבים נדיבים. אין בערב־הסעודית בעיות נדל"ן. ובכל זאת, נהיגה בסעודיה היא בית משוגעים, שמונה ולפעמים תשע מכוניות מנסות להתמזג בין חמשת הנתיבים הנדיבים. קיבלתי מחברת ההשכרה איזה מכונית קוריאנית דרדלה, והייתי צריך להסתדר שם עם מפלצות ג'יפים ורכבי שטח (סעודים לא ממש מחוברים לעניין הזה של אקלים והתחממות כדור הארץ). אפילו נסיעה של 20 קילומטר היא מלחמת התשה.
אין בסעודיה סאונדטראק. כלום. אין מוזיקה בבתי הקפה, לא ברחוב, לא מהמכוניות שנוסעות בכביש, לא בחלל מרכזי הקניות המטורפים. מוזיקה יש רק בפרינג', במקומות הבודדים שבהם הסעודים מרשים חלחול של תרבות מערבית. זה שקט שלוקח לך יומיים רק לשמוע. אבל בחמש ומשהו בבוקר מתחילה סירנת המואזינים, שאין שום קיר או חלון כפול שיכול לדמם אותה. ובצהריים שוב מתחילה הקריאה לתפילה, ואם נגיד אתה במסעדה, פתאום כל נותני השירות והעובדים עוזבים הכל והולכים להתפלל. המנה העיקרית היא בשר גמלים. אוכלים בידיים. הנשים, דרך אגב, מוכנסות במסעדות לחדרים אטומים. שלא יראו ולא ייראו. זה לא מקום מסביר פנים לנשים, אבל אומרים שזה משתפר.
יש פה עושר עצום. אתה רואה אותו בכל מקום. בבתי המלון, במכוניות על הכביש, בבתים שחלקם תופסים מרובע רחובות שלם, בבגדים, בשעונים. הסעודים אוהבים ללבוש את העושר שלהם על הצוואר. בחניון של השוק יש רק מכוניות יוקרה דנדשות. שאלתי את אחד הרוכלים בשוק והוא אמר לי שזה המכוניות של העשירים, שאחרי שנה וקצת של שימוש הן כבר לא סמל סטטוס והם מוכרים אותן בכמעט חינם. ומולם העוני המחפיר של העובדים הזרים שמובאים לפה כדי להיות משרתיהם של המקומיים.
ביום האחרון שלי בריאד, הלכתי לקנות תמרים בשוק, קצת מאחורי כיכר צ'ופ צ'ופ, היכן שמפרידים בין פושעים לבין הראש שלהם, ואחר כך ישבתי לשיחה עם ארכיטקט שפגשתי בקפה "חצי מיליון". יש לו ארבע בנות והוא לא הפסיק להתלונן על מר גורלו, ואני רק יכולתי לחשוב על 500 אנשי הצבא, הפוליטיקאים ואנשי העסקים ש־MBS כלא פה ב־2017 באמתלה של מלחמה בשחיתות ובקיצוניות.
סעודיה היא מסע מופלא במנהרת הזמן. לתרבות, למנהגים, ליחסי מגדר - מאות שנים לאחור. אבל בשיחות עם אנשים, באוויר, בחקיקת החוקים של המשטר, אתה יכול להריח את העתיד, הכי חדשני שיש. אתה יכול לעצום את העיניים ולהריח תבלינים של אלפי שנים, ואת הריח המתקתק של עתיד מתוק.
יש פה עושר עצום. אתה רואה אותו בכל מקום. בבתי המלון, במכוניות על הכביש, בבתים שחלקם תופסים מרובע רחובות שלם, בבגדים, בשעונים. ומולו העוני המחפיר של העובדים הזרים שמובאים לפה כדי להיות משרתיהם של המקומיים
