נתניהו בחוץ לא דומה לביבי בפנים. זה לא רק עניין של שפה: נתניהו בחוץ לארץ, ובמיוחד באמריקה, מגלם היטב את דמותו של מדינאי שקול ורציני, לעיתים מתריע בשער נגד חימוש גרעיני של איראן ולעיתים, כמו בשישי האחרון, מכין את הקרקע להסכמים עם מדינות ערביות. מבטא מצויין עמדות של ימין־מרכז מדיני וכלכלי מתון. ליברלי ושואף שלום. לא שלום בכל מחיר, כן במחיר סביר.
זו לא מסכה וזו לא תחפושת. נתניהו הבינלאומי אמיתי לגמרי, מנהיג מהליגה העליונה. אבל ברגע שנפתחת דלת מטוסו על אדמת הארץ, ולפעמים עוד לפני כן, ברגע שמטוסו נכנס לתחום אווירי של ישראל, הוא חוזר להיות ביבי המקומי, הניצי, הבוטה, הקיצוני ובעיקר המתכחש בקלות לאמירות שהשמיע ולהבטחות שהבטיח בנכר. זו לא תופעה חדשה: באוקטובר 1998 נפגש נתניהו כראש ממשלת ישראל עם יו"ר אש"פ ערפאת ועם נשיא ארה"ב ביל קלינטון במקום הקרוי וואי פלנטיישן כדי לסכם את הפעימה השנייה בנסיגת ישראל משטחי הגדה המערבית ואת העברתם לשליטת הרשות הפלסטינית.
נתניהו, רק שלוש שנים לפני - מתנגד חריף להסכמי אוסלו, לחץ בחמימות את ידיו של ערפאת, הצטלם בפוזות (היום היינו אומרים בסלפי) עימו ועם קלינטון ודיבר באנגלית רהוטה על הגעה להסכם נסיגה מקיף. כעבור פחות מיממה, עם נחיתתו בלוד, השתנה נתניהו מקצה לקצה. תוך שימוש במטבע הלשון המעליב "יתנו-יקבלו, לא יתנו -לא יקבלו (הפלסטינים)" הוא ביטל הלכה למעשה את ההסכם המתגבש וחזר לסורו. במקביל השליך לפח את היוזמה של שר האוצר דאז יעקב נאמן לכינון ממשלת אחדות.
ביבי התככן והמתכחשן תפס אפוא את מקומו של נתניהו שוחר השלום וכוכב הדיפלומטיה. פיצול האישיות הזה ניכר בו שוב ושוב, פעמים רבות בביקוריו ופגישותיו עם שועי עולם ואחר־כך בחזרתו הרגוזה ארצה. אין כאן העמדת פנים. הפיצול של ביב כן: כמו זיקית, הוא פושט עור ולובש עור אחר בהתאם לסביבה ולמקום. זו הברירה הטבעית שלו.
הייתי, לכן, ממליץ להשהות בינתיים את חלוקת שבחים הגורפת לנאום המרשים של נתניהו באו"ם ולהמתין עד שיתאקלם מחדש במולדת. רק אם גם כאן, במקומותינו, יישמר אצלו הלהט להגיע להסכם עם העולם המוסלמי ולשתף בתהליך את הפלסטינים, כדבריו באנגלית בניו־יורק, יהיה זה סימן מוכח למפנה אמיתי בסדר העדיפויות הלאומי שלו כראש ממשלת ישראל, בדרך לגמר חתימה טובה.
