פרוזדור של שגשוג זה מצוין. וזה גם קל. אתה לוקח טוש אדום, מפה, טאק מותח קו. ובכלל, שלום זה אחלה דבר. עם שוחר שלום במיל' אנחנו.
אז למה זה לא מרגיש, כמו שזה אמור להרגיש רגע לפני שפורץ שלום? רגע אחרי שמותחים לנו במרקר פרוזדור של שגשוג?
ולמה רבים כל כך, באולפנים ומחוצה להם, מתייחסים בחשדנות, שהיא הרבה יותר מזו המתבקשת, לפרזנטור של השלום, ולכל מה שסביבו: המפות. הטוש. היציעים. המניעים. ואז מהדקים אחיזה בארנק, מבטים לצדדים, כאילו סביבנו כייסים. באים לקחת לנו פצצות גרעין, כאלה דברים.
למה זה קורה? אולי כי האיש שמציג על במת האו"ם מפה ירוקה, פורחת, אוטופית, פוטוסינתטית - מתעלם מאיזו מדינה אחת בקצה אותה מפה, ישראל. ושם אין שלום, ואין ירוקים. שם סופרים תשעה חודשי סכסוכים. ועכשיו, זה שהשכין קיטוב, בא לעולם עם "דה ניו מידל איסט", מנסה למכור לאחרים.
זו, בגדול־בגדול, הייתה נקודת המוצא שממנה ניגשו אולפני שישי אל ההתפתחויות מניו־יורק. הניתוחים היו מבולבלים, זגזגו בין אינטרסים צרים: השלום מול המהפכה המשפטית, מול משפט ראש הממשלה, מול העדות המתקרבת שלו, מול השותפים לקואליציה, מול הבייס, מול המורשת שלו, מול פרס נובל.
וזה טרגי, האמת. גם כי השיח הוא לא על מה טוב לישראלים, לעתיד ילדיהם, אלא על מה משתלם לראש הממשלה. וגם כי האיש שאולי יעשה את אחד המהלכים המשמעותיים בתולדותינו איבד אמון והערכה בקרב רבים כל כך, בטח בחלקים נרחבים מהאולפנים.
אמירה שחזרה, למשל מצד דני קושמרו ב"אולפן שישי" ומצד עו"ד קובי סודרי ב"שישי" של ערוץ 13, הייתה שאפשר לשער מה נתניהו האופוזיציונר היה אומר על ענייני הגרעין שעל הפרק. ברור שאפשר לשער.
והיה עוד מישהו שהגיח בכל הערוצים, כאילו מהולגרמה: שמעון פרס ז"ל. "היום נתניהו נשמע הכי קרוב לפרס אוור", השווה יואב קרקובסקי ב"חדשות שישי" של כאן11 בין שני אנשי המזרח התיכון החדש. ממש תאומים לחזון.
והיה עוד עניינון, שגם על הרקע שלו נותחו באולפנים ההתפתחויות בגזרת סעודיה וביידן: נתניהו, סוף־סוף, היה אמור להתראיין לכלי התקשורת הישראליים, ואז ביטל וכרגיל העדיף כלי תקשורת זרים.
דפנה ליאל הוסיפה בהקשר הזה תובנה מעניינת, על רקע סיפור המוחים בניו־יורק, וההאשמות נגדם כאילו הם מכבסים את הג'יפה של ישראל בחוץ. "נתניהו עצמו", אמרה, "מנהל את הוויכוח הזה מעבר לים".
"בוא נקרע את המסכות... נתניהו מעדיף להתראיין בג'קוזי של ערוץ 14", ירון אברהם ציין, תוך שהוא דוחף, ככה על חשבון הבית, אולי מתסכול, מטפורה לא הכי קשורה.
ובסוף, בשוך הניתוחים, 50 שנה אחרי שישראל הותקפה מכל עבריה, קבלו קסם - לפנינו מפה שבה כולם חברים. והניתוחים, כמו האיש שמציג אותה, חבוטים. חשדניים. מתקשים להתרומם מגובה האינטרסים האישיים.
