בדיוק לפני 50 שנה, ערב יום הכיפורים 1973, הלכתי ל"ברזלים" בשכונת ילדותי. באותם ימים, ונדמה לי שזה לא השתנה, המשמעות של ללכת לברזלים הייתה להיפגש עם החבר'ה. בערב יום הכיפורים זו הייתה מסורת. בני הנוער ואלו ששירתו כבר בצבא היו זורמים אל אותו מקום, חלקם באופניים, אחרים ברגל, צועקים על נהגי המכוניות הבודדות שחלפו על פניהם ובעיקר מתגודדים ביחד ומעבירים שעות רבות, רבות מדי, בפטפטת קולנית.
פחות מיממה אחרי אותו מפגש, ביום שבת לפני הצהריים, כבר הייתי בחזרה בבסיס חצור. בטייסת הייתה המולה, אנשים נכנסו ויצאו מחדר המבצעים, מהגף הטכני הסמוך העבירו לנו עוד ועוד מספרי מטוסים חמושים בפצצות, אבל אף אחד, אף לא אחד, העריך את מה שעומד להתחולל. בשתיים בצהריים כבר נשמעה אזעקה בבסיס והעולם התהפך עלינו.
כל זה בא כדי להמחיש את המעבר הפתאומי, הבלתי צפוי, הפיזי והתודעתי, שעבר עלינו באוקטובר 73'. מילדת ברזלים הפכתי תוך פחות מיממה לזאת שמקבלת ממגדל הפיקוח את מספרי המטוסים שלא נחתו. בכל מטוס כזה ישבו שניים. אנשים שלפני דקות ספורות עמדו מולי, מחייכים, נרגשים, מלאי התלהבות. זה עתיד היה להימשך לכל אורך המלחמה, רק בלי החיוכים, הרבה פחות התלהבות, אבל עם רוח הקרבה, דבקות במטרה וציות מוחלט לפקודות הגולשות ממטה חיל האוויר לטלפרינטר שבמבצעים.
אבל רק השנים שאחרי, לימדו אותנו מה באמת עבר עלינו שם. לא רק בטייסות. גם בקרב כוחות הקרקע, השריונאים, החי"רניקים. מה עבר על דור שלם שהלך אחרי ההנהגה שלו בעיניים עצומות. שהאמין שיש מי שעומד על המשמר. שנתן מבטחו בקונספציה. רק מבט לאחור, אל אותם שבועות, העמיד את רובנו על טעותנו.
חשבנו שזו צלקת. טעינו. זהו פצע פתוח.
יש רבים שמשווים את מלחמת יום הכיפורים ב־73' לימים אלה. כמו שאז נלחמו על הבית, כשהחשש היה מחורבן בית שלישי, כך, באותן מילים בדיוק, משתמשים היום מתנגדי המהפכה המשטרית. אלא שיש הרבה הבדלים בין אותה מלחמה שסדקה את התמימות וריסקה את האמון, לבין המאבק של רבים כל־כך ברחובות.
למשל, שאז נלחמנו מול אויב חיצוני, עכשיו המאבק הוא בתוך הבית. אז המלחמה לקחה שלושה שבועות - המאבק עכשיו הוא ארוך וממושך והרבה יותר מתוחכם. כוחות הנפש שנדרשו אז היו אחרים לגמרי. זה היה מאמץ מרוכז. לחיים או למוות. התוצאות היו מיידיות. מוחשיות. פיזיות ונפשיות. עכשיו המערכה דורשת תעצומות נפש אחרות, כמו אורך רוח, הבנה עמוקה על מה אנחנו נאבקים, ראייה לטווח הרחוק ושמירה בלתי מתפשרת על ערכי יסוד.
אבל שלא נשלה את עצמנו. איבוד האמון בהנהגה לא התרחש בשנה האחרונה. זהו תהליך ארוך שהתחיל לפני 50 שנה. קצין במיל' שנלחם ברמת הגולן ונאלץ לגרד את גופות חבריו מתוך הטנקים סיפר לי פעם, שהראשון שהוא איבד את האמון בו היה דובר צה"ל. זה היה לאחר כמה ימי תופת קשים, אמר. הצלחנו להתקבץ, כמה נותרים, סביב טרנזיסטור, ואז שמעתי את דובר צה"ל משקר במודע. זמן מה עוד חשבתי שהוא משקר כי הוא תופס את תפקידו לא כמדווח אמת, אלא כמי שתפקידו לשמור על המורל הלאומי. אבל חלפו שנים, התחלפו דוברים, ואז הבנתי שדו"צ משקר לא פעם גם כדי ליחצן בכירים בממשלה ובצבא. היום, אמר, דיווחיו מוקדשים לעיתים כדי להגן על פעילות פלילית של מתנחלים.
לא צריך לחתום על כל מילה. הפוסט־טראומה פנים רבות לה. אבל מה שברור הוא שאמון שאבד לא חוזר. יש לא מעט מבוגרי המלחמה ההיא, שטוענים שכל עוד אין להם הוכחה תומכת לפחות משלושה גורמים שונים, אובייקטיביים, הם מניחים שלא מעט מדיווחי דובר צה"ל הם מוטים.
רבים מבוגרי המלחמה ההיא איבדו באותם ימים גם את האמון במודיעין ובהנהגה המדינית. חלקם עוד בשדות הקרב, הרגישו על בשרם את גודל המחדל. אחרים - כשנחשפו העדויות על האופן היהיר והאטום שבו נהגה המערכת בכל הנוגע להתרעות שהיו מונחות על השולחן. הסיפורים על הזלזול באזהרות שהגיעו לגולדה ולדיין. הקונספציה שעיוורה את כל המערכות.
אבל לא הם ולא הבאים אחריהם, הידרדרו למצבה של הממשלה הנוכחית של נתניהו, אשר סילק כל כסות מדומה של טובת העם והמדינה ומתמקד רק בטובתו האישית, בתדמיתו ובהימלטות מאימת הדין. תהום פעורה בין חוסר האמון של אותם ימים בהנהגה שכשלה, לבין תרבות השקר שהשתלטה כאן ולא מאפשרת לזהות מה אמת ומה לא.
מיום שהוגש כתב האישום "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" החלה מערכה נגדית של בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל. צריך להמתין לתוצאות ועדת החקירה לעניין הצוללות; לפסק דין חלוט בעניין שוחד, מרמה והפרת אמונים; לאיתור מתנות בשווי מאות אלפי שקלים שניתנו לו ונעלמו; לבדיקה למה נגרסו, בניגוד לחוק, מסמכים בלשכתו; למה לחץ על ארה"ב לבטל את ההסכם עם איראן והפך לאחד מאבות הגרעין האירני ולמה הוא מתעקש עכשיו להפוך לאחד מאבות הגרעין הסעודי, כשהוא תומך בהעשרת אורניום על אדמת סעודיה.
מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת מים לרבים מאתנו. אבל גם אלה שנושאים על גופם ובנפשם את טראומת האמון, לא העלו בדעתם ש־50 שנה אחרי, המדינה שלנו תהיה בסכנה, שיש הרואים בה סכנה גדולה בהרבה מזו של אוקטובר 73'.
