אנחנו בימים נוראים. תרתי משמע. אלה ימים שבהם היינו מצפים ליותר הבנה. להורדת מתחים. לדגש על המכנה המשותף. אבל זה לא קורה. המחאה הגיעה עם נתניהו לארצות־הברית ולא עזבה אותו לרגע. המחאה מוצדקת, אבל לא כל מה שאומרים ועושים פעילי המחאה ראוי להצדקה.
נתניהו, מצידו, שופך שמן למדורה. הוא היה ונותר רטוריקן מעולה. לדבר הוא יודע. אבל כמעט כל ראש ממשלה שמדבר באו"ם משמיע נאום מצוין. יאיר לפיד, בשנה שעברה, השמיע נאום משובח כראש ממשלה. וכמו תמיד, הנאום לא מיועד לבאי עצרת האו"ם, למרות שדיפלומטית סעודית נכחה ביום שישי באולם – אולי כחלק מהיחסים שנרקמים אט־אט בין המדינות. הנאום מיועד לאוזניים ישראליות. ופה עומדת הבעיה.
הציבור הישראלי מצפה לצפירת הרגעה. נתניהו לא מספק אותה. אפילו את המינימום הוא לא סיפק. בראיון ל־CNN, ולמרות שהמראיינת לחצה, הוא לא היה מוכן לומר שיציית להחלטת בג"ץ. דווקא לקראת מהלך היסטורי אדיר של נורמליזציה עם סעודיה, ממשיך נתניהו למתוח את החבל. יש מכנה משותף רחב בציבור שתומך ברפורמה אבל מתנגד להפיכה משטרית. ונתניהו, באופן תמוה משהו, מעדיף להשמיע מסרים של ראש ממשלת מיעוט. הרי גם אנשי ימין, שיש להם ביקורת נוקבת ומוצדקת על האקטיביזם השיפוטי, יודעים שאי־ציות לבג"ץ הוא חצייה של קו אדום. אבל נתניהו מתעקש. הוא משחק באש. יש לו רוב בכנסת. אין לו רוב בציבור.
מדוע מתעקש נתניהו, גם על אדמת ארה"ב, גם בנאום באו"ם, להימנע מכל התחייבות לעצור את החקיקה הדורסנית? משום שנדמה לו שהנשיא ג'ו ביידן בכיס שלו. הרי ביידן זקוק לו כדי להשיג רוב של 67 סנאטורים לצורך אישור הסכם הגנה עם סעודיה. ולכן, הלחץ שלו בעניין ההפיכה החוקתית הוא לא יותר ממס שפתיים.
אנשי המחאה צריכים להפנים: הישועה לא תגיע מהבית הלבן. זה לא שנתניהו גאון פוליטי, אבל במצב שנוצר – רוב הציבור תומך בנתניהו בכל מה שקשור למגה־דיל של ארה"ב, סעודיה וישראל. אבל רוב הציבור גם מתבונן בתימהון על ראש ממשלה שנושא נאום שאין בו שמץ של בשורה שתפיג את הפילוג והקיטוב.
זו גם הסיבה שעיקר נאומו של נתניהו הוקדש לעניין הסעודי. זו הזירה שבה הוא מרגיש בטוח. אבל זה לא פשוט. משום שיכול להיות, בהחלט יכול להיות, שנתניהו יצליח לגייס כמה עשרות סנאטורים רפובליקנים לתמיכה בהסכם ההגנה שיניח הבית הלבן על שולחן הסנאט – אבל ככל שהוא ימשיך עם הדורסנות החקיקתית – יהיו פחות ופחות סנאטורים דמוקרטים שיתמכו בהסכם.
כך שאם קיווינו שדווקא מהזווית הבינלאומית, דווקא מעל בימת האו"ם, דווקא לנוכח המפגשים עם ביידן ועם יהודי ארה"ב, נזכה לירידת מתח ולמילות נחמה והרגעה – האכזבה כולה שלנו. אנחנו נכנסים ליום כיפור עם צורך לא רק בתפילה, אלא גם לזעקה: משוגעים, רדו מהגג. ועם כל הביקורת על מהלכים מסוימים של המחאה, האחריות הגדולה היא של ראש הממשלה. רצינו לקוות שהימים הנוראים יסתיימו ביום הכיפורים. נכונה לנו אכזבה. אנחנו נכנסים לימים הרבה יותר נוראים.
