בפרוס יום העצמאות ה־50 למדינת ישראל אנו נאספים כאן הערב לשוב ולקרוא במגילת העצמאות, לשוב ולאשר בחתימתנו את הכתוב בה. לשם מה?! הרי יודעים אנו את דברי המגילה הזאת. אולי לא בעל פה, אולי לא כל פסוק. הרי הפנמנו בליבנו את ההכרזה הזאת שנקראה בפי דוד בן־גוריון בה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948. אך ברבות הימים הייתה למשהו מקודש ורחוק שאין אתה טורח לשוב ולעיין בו.
לכן, יפה עשו יוזמי החתימה המחודשת שקראונו הערב, לאחר יובל שנים, לבחון מחדש את האמור בה, במגילת היסוד למדינת ישראל הנולדת בדם ובייסורים ובמלחמה חזקה. לאחר 50 שנה אנו שואלים את עצמנו, כאזרחי ישראל, מה מתקיים בנו מציוויי המגילה הזאת. מה משמש לנו מקור גאווה ומה מעיד על כישלוננו לממש במסה ובמעש את הכתוב בה.
מטבע הדברים קשה לנו לאחר 50 שנה להעריך את עצמנו נכונה. הכל אחרת מאוד. אתמולנו ושלשומנו מתקשים להכיר את יומנו וזה צופה אל הימים הרחוקים ההם ומתקשה להבינם. דור לדור אינו מביע אומר. אפילו היסטוריונים האמורים להעניק לנו תמונת אמת של עברנו, מתקשים לעשות זאת בחוכמה נכונה ובהגינות מתבקשת. מישהו פסק שפה רק העבר הוא בגדר חדשות משתנות לבקרים.
וכך, לאחר 50 שנה עדיין לא נכתב ספר הערכת עצמנו בארבעה כרכים. אלה מצביעים בחגיגיות על מסע הישגים שאין דומה לו משלו ואלה שואלים בבעתה — הזאת נעמי? הן גם אותי, כאחד מזקני הדור, שואלים לא פעם — האם לילד הזה התפללתם? לך אמור להם כי לגבי רבים מאיתנו הייתה תחיית מדינת ישראל העצמאית והריבונית בארץ ישראל בבחינת מעשה ניסים, בשעת רצון יחידה במינה, בצוהר שנפתח לרגע בהיסטוריה.
אך "נס לא קרה לנו", כאמור בשיר. היה זה מעשהו של היישוב העברי הארצישראלי שרצה בה, במדינה הזאת. אז, ברצף הדחוס החופז של הקורות, אל מול פני המלחמה, לא עסקנו בדיוקנה וקלסתר פניה של ישראל, לאחר 50 שנה. רק ביקשנו שתהיה.
ב־8 במאי 1945 תמה מלחמת העולם השנייה. ב־29 בנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות. שנתיים וחצי בלבד מבדילות בעם בן אלפי שנים בין החורבן הגמור של קהילות ישראל באירופה לבין ראשית המערכה על מימושה של הריבונות. בפרק הזמן הזה לא רגעה הארץ. בעודנו מתחילים להבין את מלוא משמעותה של השמדת היהודים ופוגשים פה את הניצול והשריד כבר הייתה ארץ ישראל שותתת דם. שני סיפורים חברו זה אל זה, חדרו זה אל זה. אחרוני החוגגים בליל כ"ט בנובמבר הלא־נשכח פגשו עם שחר בראשוני הקורבנות. החלה מלחמת העצמאות.
מותר לומר היום כי בני הארץ והעולם המצטרפים אליהם, חרף כל המחלוקות המאפיינות כל דור ישראלי שהוא, היו חדורים בשתי אמיתות יסוד: הכרת האין־ברירה והאמונה הנחושה בצדקת הדרך. היינו משוכנעים עד תום שאנחנו עושים צדק למקופח ולנרדף בעמים.
ההיסטוריה אינה מכירה במשפטי התנאי האבודים — באילו ובאלמלא, מה היה קורה אילו קמה מדינת ישראל לא בחרב אלא תוך שיתוף פעולה עם העם השכן, הזוכה אף למדינה משלו. ערב הכרזת המדינה, בטור השביעי הנושא את השם 'לבוקר, פלישה' כותב נתן אלתרמן בין השאר: "מחר יתברר למדינה־במלחמת / אם נגזר כי ערב בה תכיר ראשונה!" והוא מנבא: "עוד יראה העולם את ליבו של הפרס / תרטש היונה הנולדת היום". והוא ממשיך ואומר: "כי העם העתיק שעליו היא רוחפת / לא יתננה ליפול לרגליו, נוטפת דם / אל מול חרב שכירי בת ערב הנשלפת / כל דורות ישראל ישלפו מנדנם".
מגילת העצמאות חוברה בעיצומה של המלחמה, בה' באייר תש"ח, עם פלישת צבאות ערב, באותו יום, כדי לעשות את יומה הראשון של החירות ליום אחרון. פה גדולתה האמיתית של המגילה. בעודנו כואבים מלחמת קיום אכזרית דוברת אלינו המגילה מעמקי ההיסטוריה הלאומית שלנו וצופנת בחובה חזון גדול על חברת המופת שתקום פה.
מגילת העצמאות אומרת הכל. קשה היה לחבר מגילה אחרת שהייתה זוכה לחתימתם של כל נציגי העם העברי, מכל קצות הקשת הפוליטית. אני מעז לומר שהיום, 50 שנה אחר כך, ספק אם היה נמצא נוסח המקובל על כולם.
המגילה עוסקת בסיפור הקשר האל־שני שבין עם ישראל וארץ ישראל, מגוללת תולדות שיבת ציון וכינון היישוב העברי, את בניין הארץ. היא מעלה את השילוש הקדוש — עבודה עברית, הגנה עברית, שפה עברית, שהביא כדבר המגילה להקמת "יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקִדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".
קריאה זו לשלום ואחוות עמים חוזרת פעם נוספת במגילה: "אנו קוראים — גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חודשים — לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלק בבניין המדינה, על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". יותר מזה, המגילה פונה לכל מדינות ערב ועמיהן, מושיטה יד "לשלום ולשכנות טובה" וקוראת להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית, עם "העם העברי העצמאי בארצו". ובאפלת ימי המלחמה היא מכריזה ש"מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקִדמת המזרח התיכון כולו". אז, בעיצומה של מלחמה על קיומנו לא הכל חשו גם בכאבם ואסונם של רבים מקרב בני העם השכן ששילמו גם הם את מחיר המערכה.
לפני 50 שנה, בימי הדם והאש והאיבה, נכתבו הדברים האלה הנושאים עימם גם חזון אדיר של אמונה באחוות עמי בני שם ובגורלם המשותף. צר לי שבני ישראל אינם משננים את פסוקי המגילה, שהיא זרה לרוב העולים המצטרפים אל המדינה הזאת.
יש לשוב ולקרוא במגילת העצמאות, יש לשוב ולחתום עליה כמעשה הזדהות נפשית עמוקה עם הכתוב: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות והצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" וכו' וכן "תהיה נאמנה למגילת האומות המאוחדות". ומשום נאמנות זו למגילת האומות המאוחדות קוראת המגילה "לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל למשפחת העמים". לא עוד עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, לא עוד העולם כולו נגדנו, אלא ישראל כחלק במשפחת העמים.
ישראל היום חזקה יותר ועשירה יותר ובה מיליוני ישראלים הבוחרים מרצונם לחיות בה, חרף כל הקשיים, המצוקות והסכנות. צה"ל לאחר 50 שנה אינו דומה לצבא האביונים ההוא, העולה מהמחתרת. •
הטקסט מתוך ארכיון חיים גורי, שנמצא בספרייה הלאומית. תודה לירון סחיש, ממחלקת הארכיונים, שהעבירו לפרסום
