בימים אלו אנו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהיא טראומה לאומית וטראומה אישית למשפחות רבות. זו מלחמה שעיצבה את הזהות הלאומית של הדור שהיה שותף בה ושל שני הדורות שאחריהם. זו גם המלחמה הגדולה האחרונה שלחמנו בה נגד צבאות אויב גדולים וחזקים.
המלחמה, שהתחילה בהפתעה אסטרטגית וגבתה קורבנות רבים, פגעה קשות במורל הציבור ועצרה את צמיחת הכלכלה, אך היתה גם זו שהובילה לשלום עם מצרים ועיצבה את מערכת היחסים האסטרטגית עם ארצות־הברית. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, שיחק תפקיד מכריע בהחלטה לאשר רכבת אווירית של אמצעי לחימה לצה"ל - אך בא בעת גם כפה על ממשלת ישראל את המשא ומתן להפסקת אש לפני השמדת הארמייה השלישית ומימוש האיום על קהיר. גם לאחר המלחמה המשיכה ארצות־הברית בסיוע נרחב לישראל, שתרם רבות לשיקום המהיר של צה"ל והכלכלה. הסיוע התרחב והתעצב עד שהפך למזכרי הבנה שמסדירים סיוע צבאי משמעותי למשך 10 שנים. הראשון נחתם ב2007 ונמשך מ־2008 עד 2018, והשני נחתם ב־2016, התחיל ב־2018 ויימשך עד 2028. אין אף מדינה בעולם שזוכה לסיוע צבאי כה נדיב, בהיקף שנתי של כ־4 מיליארד דולר. סיוע זה מהותי לביטחון הלאומי של ישראל, ובאמצעותו אנו מצטיידים במערכות נשק מתקדמות שאין ביכולתנו לייצר בעצמנו, ומשמרים את היתרון האיכותי ביחס לאויבינו.
אלא שההסדר הזה מעורר מחלוקת שהולכת וגוברת בקונגרס, בין אם מצד הרפובליקאים שיש בהם אלו שמבקשים לצמצם את סיוע החוץ האמריקאי בכלל, או מצד הדמוקרטים שחלקם תוקפים את מדיניות ישראל ומערימים קשיים בכל אישור עסקת נשק. חרף זאת, לישראל ניתנה התחייבות מהנשיא ביידן, בעת ביקורו בישראל ביולי 2022, שלפיה יחל הדיון על תנאי מזכר ההבנות הבא טרם סיום הקדנציה שלו ב־2025.
באופן שחורג ממגמה זו של המשכיות מזכרי ההגנה, בתקופה האחרונה אנו עדים לפרסומים על נסיונות של ממשלת ישראל לחתור לחתום על ברית הגנה בין ישראל לארצות־הברית - ברית דומה לזו שחתמה ארצות־הברית עם מדינות אירופה במסגרת ברית נאט"ו, ובנוסח דומה עם דרום־קוריאה ויפן לפני שנים, שקובעת בין היתר שהתקפה צבאית על מדינה החברה בברית מחייבת את יתר המדינות להחלץ לעזרתה. המצדדים בברית הגנה מסבירים זאת ברצונם לעגן את מחויבותה של ארצות־הברית להגן צבאית על ישראל מפני התקפה חמורה עליה, למשל של איראן. עם זאת, זהו שינוי יסודי ביותר בעקרונות הביטחון הלאומי של ישראל, שכבר מימי בן־גוריון ראתה חובה להגן על עצמה בעצמה, וכפועל יוצא עמדה על כך שחיילים זרים לא יילחמו להגנתה אפילו הם מטעם ידידתנו ארצות־הברית.
מדוע, אם כן, מנסה ממשלת ישראל לשנות תפיסה ביטחונית ארוכת שנים? בבסיס העניין עומד פרדוקס: מחשבה שהסכם כזה יעמוד לזכותנו במציאות עתידית שבה חלילה ארצות־הברית לא תרצה להתערב צבאית לטובתנו, וההסכם יחייב אותה לעשות זאת. אך האמנם זה המענה הנכון לתרחיש חמור שכזה? מי שמתנגד כיום בוושינגטון לסיוע כספי החוץ עלול להתנגד עוד יותר לשלוח חיילים להלחם בשבילנו, וכמובן שמי שמתנגד למדיניות ישראל יתנגד להילחם להגנתה. בנוסף, הסכם כזה גם עלול להגביל את חופש הפעולה שלנו, בהינתן שאם ישראל תשתמש בכוחה באופן שאינו תואם את האינטרס האמריקאי - הם לא יעמדו לצידנו אם וכאשר נזדקק לכך.
ראוי לה לישראל שתמשיך לעמוד על זכותה וחובתה להגן על עצמה בעצמה, ותפעל להמשיך להסתייע בנדיבותה של ידידתה האסטרטגית ככל שתוכל. ואם חלילה תעמוד ישראל בפני איום חמור ומשמעותי, כמותו לא נתקלנו מאז מלחמת יום הכיפורים, חשוב לאין שיעור שתעמוד לצידנו מערכת יחסים מנהיגותית, בסיס ערכי משותף ותיאום אינטרסים אסטרטגי עם הממשל האמריקאי - דוגמת זה שהיה לפני 50 שנה, בעת מלחמת יום הכיפורים.
ד"ר איל חולתא כיהן כיועץ לבטחון לאומי וראש המל"ל, כיום הוא עמית מחקר בכיר במכון FDD בוושינגטון
