א. המלחמה ההיא החלה ב־14:00. הייתי בן שמונה, הבהלה הייתה גדולה. איש לא הבין מה קורה. שנים של ועדות חקירה הציגו בפנינו תמונה ברורה: העובדות לא היו ברורות. הן הובילו לשתי הערכות מודיעיניות הפוכות. המנהיגים בחרו באופציה הלא נכונה.
50 שנה אחרי, המנהיגות כשלה, בשנית. כל המידע היה על השולחן, הרשתות היו מלאות בתרחישים, ואיש מהמנהיגים לא פצה פה, אף אחד מהם לא קרא לחברי המחנה שלו "תעצרו! גם אם 'הם' טועים, לא מפגינים ביום הכיפורים. את היום הזה אנו משאירים ללא הפגנות". בחירות מוניציפליות, פופוליזם ורצון להכריע את הצד השני, כמו גם פחד מפני גורמי קיצון, הופכים את המנהיגים שלנו ל"צוות תגובות" צפוי ובנאלי במקום למעצבי דעת קהל אמיצים.
ב. אפשר להתווכח על הפרדה במרחב הציבורי. צריך לומר את האמת. גם הפעם, לא נוכל להתווכח על העובדות. צד אחד משוכנע ש"ראש יהודי" החליטו "לייהד" את המרחב הציבורי. צד שני משוכנע שהתפילה הזו לא נולדה השנה, אף אחד לא שינה כלום ממה שנהוג באותה כיכר, באותו מקום, בשנים האחרונות.
אבל יש עובדה אחת בהירה: כל המריבה הנוראית הזאת היא על הגב של ישראל וישראלה. הם חילוניים או מסורתיים, הם מתגוררים בתל־אביב, הם הולכים להפגנה במוצאי שבת בקפלן, הם מרגישים זרות בבית הכנסת ונעים להם לבוא עם העגלה לכיכר ולהתפלל "כמו בבית הכנסת".
ג. במקום מארגני התפילה, לא הייתי מפר את החלטת בג"ץ. הייתי מוציא את התפילה ביום הכיפורים מהמחלוקת שקורעת אותנו. במקום המוחים, לא הייתי מפגין בערב יום כיפור ומפריע להתנהלותה של התפילה.
עם קצת רצון טוב, בהובלת העירייה, אפשר היה למצוא פתרון. לדוגמא: אזור נפרד, אזור מעורב, חלקים שווים, במרחק האזנה וראייה מהבמה. אפשר גם לקיים באזור עוד מניינים בהתאם להשקפת עולם של ישראלים וישראליות שונים. כשרוצים להסתדר, מצליחים. אינני בקיא בפרטים, משוכנע שהיו דורשי פשרה משני הצדדים. שוב הקיצוניים ניצחו. כשנלחמים בין אחים - יש רק מפסידים.
ד. אני חפץ בדמוקרטיה רחבה ומשמעותית, הכוללת שמירה על זכויות מיעוטים. אני לא תומך בדמוקרטיה המושתתת רק על זכויות הרוב - לא רק הרוב קובע. אני מתנגד לפגיעה במערכת המשפט ולצמצום האיזון הראוי בין הרשויות השונות. אבל מי שצועק "בושה" באמצע תפילת "כל נדרי", גם אם מארגניה פגעו בהחלטה של בג"ץ, שיחפש לו שותפים אחרים.
בתל־אביב התחולל הפרדוקס הישראלי: אנשי ימין, שסבורים שהגדרת דמוקרטיה היא "שלטון הרוב", חשבו שעל בית המשפט להגן על זכויות המיעוט. אנשי שמאל, שסבורים שהגדרת הדמוקרטיה רחבה יותר וכוללת, בין היתר, הגנה על זכויות מיעוטים, ביקשו לרמוס את זכויות המיעוט בשם הצורך לשמור על הצביון של הרוב.
ה. נחזור לישראל ולישראלה. לא מעניינת אותם הרפורמה. רק קצת "כל נדרי", "נעילה" ותקיעת שופר. זהו. אין להם בית כנסת, מתאים להם להגיע לכיכר דיזנגוף. הם לא חלק מהמאבק למען הרפורמה, הם לא חלק מהשתלטות עוינת על תל־אביב, הם לא נאבקים בליברליזם. הם לא משיחיים ולא נעליים. הם ועוד מיליונים מתפללים כך, גם מפני שאבא ואמא שלהם, סבא וסבתא שלהם, ודורות רבים לאחור, התפללו כך. העותרים, המפגינים והעירייה הכריחו אותם לבחור צד. מעניין מה תהיינה התוצאות.
אני לא מתנגד למניינים אחרים, של זרמים אחרים, שמתנהלים בדרך שונה משלי. לעולם לא אפריע לתפילה המנוגדת להשקפת עולמי, לא אצעק 'בושה'. להפך - אני אלחם על זכותה לקיים תפילה בדרכה.
ו. יום הכיפורים תשפ"ד יכול להפוך לתמרור אזהרה, בוהק וחריף, התרעה כמעט אחרונה לפני מלחמת אזרחים. את המאבק אפשר לנהל גם בדרכים שלא פוגעות בציפור הנפש של סבא וסבתא שלי. את המריבה של יום הכיפורים בכיכר, אפשר להמיר בסוכת שלום בחג הקרוב. סוכה של יחד ישראלי, המסרב לפלג ולפצל אותנו. חייבים למצוא דרך לחיות ביחד, חייבים למצוא דרך להתפלל ביחד.
שי פירון נשיא תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר
