זה היה יום כיפור עצוב במיוחד, אולי העצוב ביותר שחוויתי. בשנים האחרונות, מאז שתפילות יום כיפור יצאו מבתי הכנסת והחלו להתנהל במרחב הציבורי מתחת לשמיים, כיכר דיזנגוף, שהיא שכונה חילונית במהותה, הפכה לסמל ומופת של סובלנות, כבוד הדדי ודו־קיום. התפילות התנהלו בצד הכיכר, כשברקע משפחות מטיילות וקולות חבורות של ילדים שמחים שנוסעים יחד באופניים. מסורת חילונית לצד מסורת דתית, בדיוק כמו שהפסיפס הישראלי אמור להיראות. הייתה אפשרות להתפלל בהפרדה, והייתה אפשרות למשפחות להתפלל, או סתם להאזין לתפילה יחד. איש באמונתו יחיה, שום דבר לא נכפה על אף אחד.
אבל השנה הדינמיקה היפה והעדינה הזו הופרה בברוטליות. במה ענקית חסמה את הכיכר, ודגלי ישראל נתלו על מנת לייצר הפרדה בין המתפללים שביקשו לחצות אותה לשניים. ואת הלבבות שלנו, של תושבי השכונה, הם ניפצו לאלפי חלקיקים. אני יודעת שאף אחד לא רצה להעביר את יום כיפור, שאמור להיות יממה של שקט בהפגנות, בצעקות "בושה". אבל זה יותר מלהתעלם בבוטות מפסיקת בית המשפט שקבע שלא תתקיים תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, זה גם יותר מלצפצף על החוק – זה לדרוס באלימות מסורת וערכים של קהילה. זה ניסיון להדיר משפחות שלמות מהמרחב הציבורי שלהן, מהאמונה שלהן, ומהאופן בו הן בוחרות לציין את החג.
כצפוי, בתגובתו אמש בחר ראש הממשלה בנימין נתניהו להתעלם מההפרה הבוטה של החלטת בית המשפט, כמו גם מרוב אזרחי ישראל שמרגישים שקולם לא נשמע בממשלה שהקים. ממשלה שבאופן שיטתי מתעדפת את זכויות המיעוט על זכויותיהם של הרוב, וכן, גם מתעלמת מזכויות נשים. "דווקא במדינת היהודים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, מפגיני שמאל התפרעו נגד יהודים בעת תפילתם", הגיב. "נראה שאין גבולות, אין נורמות ואין סייג לשנאה מצד הקיצונים משמאל".
אתמול, בסמוך לצאת כיפור, צעדתי לכיכר שבורת לב, אותה כיכר שבכל שנה בוקעים ממנה בשעה זו צלילים של תפילה לצד צלילים של משפחות וילדים מצחקקים, והשנה נשמעו ממנה קולות של ויכוחים צורמים. הובהר לי אז שזה לא מאבק של שמאל מול ימין, גם לא של דתיים מול חילונים. זה מאבק על שוויון זכויות. וככל שהתקרבתי ושמעתי את השיח בין שני הצדדים, הובהר לי שהפער, שנובע בעיקרו מהנהגה שמטפטפת שיח של שנאה, לא כזה גדול.
אז אמנם על זה דן בית המפשט, אבל זה לא מאבק על הפרדה במרחב הציבורי, זה מאבק על שוויון, ולא רק שוויון מגדרי אלא מאבק על שוויון זכויות. זה מאבק של ציבור שלם שדורש שיקבלו את הערכים, המנהגים ואורח החיים שלו. שיאפשרו לו לציין את החגים באופן שהוא מאמין, להתפלל בדרך בה הוא מאמין ולחנך את הילדים שלו בערכים בהם הוא מאמין. לנוע בשוויוניות במרחב הציבורי. שיאפשרו לו להתחתן לפי אמונתו, להתגרש לפי אמונתו, וכן, גם לנסוע בשבת. שיחלקו איתו בשוויון את הנטל. הטרגדיה היא שככל שהממשלה תעמיק את הפערים ותרמוס את הזכויות הללו, היכולת לחיות בדו־קיום ולהכיל את הצרכים של האחר, רק תלך ותצטמצם.
