קשה לדעת מה מייאש יותר: תגרות הקנאים ביום הכיפורים האחרון או השיח הציבורי שהתפתח בעקבותיהן. אף שהאחרון הרבה יותר חשוב מהאירועים עצמם (מאחר שהוא מהווה את ראשית התשובה שהחברה נותנת להם), גם הפעם הוא הוצף בתגובות פבלוביות ממוחזרות: כל צד הצדיק את אופן הפעולה של מי שמשרת את האינטרס שלו וביקר את זה שמנגד. שיח שהוא לא רק עקר במהותו אלא גם מסוכן מטבעו בהעניקו לגיטימציה לאלימות הקנאים שפשתה בנו.
עצוב אבל אמת: בכל קבוצה אידיאולוגית נאבקת יהיו תמיד חוליגנים שישתמשו בצדקת המאבק כדי לפרוק את האלימות שאצורה בהם. זה נכון לבריון מנערי הגבעות בשטחים שהורס גדר סביב עדר שבנה פלסטיני משום שלטענתו האחרון פלש לשטח לא לו, וזה נכון לבריון מוותיקי הכיכרות בת"א שהורס מחיצה שהקים מתפלל דתי משום שלטענתו האחרון פלש לשטח לא לו. דילוג מיידי לוויכוח על הצדקת האידיאולוגיה המניעה (לכאורה) את שני העושים מלבין את המעשים האסורים עצמם שכן הוא מניח אותם בהקשר הציבורי הרחב שלהם שעלול להצדיקם.
זו טעות. נקודת המוצא של הדמוקרטיה היא שיש רק גוף אחד בעל מונופול לקבוע את פרשנותו הנכונה של החוק - בית המשפט. לצידו יש רק גוף אחד בעל מונופול לאכוף את החוק לאחר פרשנותו - המשטרה. כל אזרח שמנכס לעצמו את פטיש השופט או את אקדח השוטר עובר על החוק. נקודה.
זה נכון גם כשבית המשפט או המשטרה לא מתפקדים לשביעות רצוננו. למשל כשניתן פסק דין עמום שאפשר לפרשו במספר דרכים. במקרה שלפנינו קבע בית המשפט שאסור להציב "מחיצה שמעצם קיומה, טבעה וטיבה נועדה לחצוץ ולמנוע מעבר ותנועה חופשיים במרחב הציבורי ולשמש גדר בין גברים ונשים במרחב הציבורי". האם דגלים תלויים ממעל עונים על הגדרה זו אף שאינם מונעים מעבר חופשי ביניהם? אין לדעת. כך גם לגבי השאלה אם מחיצה נמוכה על מקטע סמלי קטן בכיכר הבימה הולמת את ההגדרה. מאחר שבית המשפט לא ירד לדקויות אלה הדרך היחידה היא לשוב אליו ולבקש הבהרה. נכון, התשובה תינתן הרבה אחרי שהתפילות תסתיימנה, אבל זו משמעות המונופול של בית המשפט. אין דרך קיצור אחרת.
עד שבית משפט ייתן תשובה - המשטרה היא זו שאחראית על הפרשנות הנאכפת. היא ולא משפטני "אחים לנשק" או "ראש יהודי". גם אם לא נאהב את פרשנותה וגם אם היא תחליט שהפרשנות שלנו נכונה אבל אין לאוכפה משיקולים של שלום הציבור, רק לה הסמכות להפעיל כוח. אין ספק שזה מתסכל את מי שרואה עצמו קורבן של מצב הדברים, אבל זו הדרך היחידה בחברה מתוקנת.
ברור שהקנאים לא מקבלים זאת. הן נערי הגבעות והן וותיקי הכיכרות רואים במערכת אכיפת החוק אויב שנשלט על ידי מבקשי רעתם ואינם מוכנים להישמע להוראותיה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אין לתת להם לגיטימציה. ברגע שכל אחד סוברני להחליט לעצמו מהו החוק וכיצד לאוכפו - אין שלטון חוק.
ח"כ נעמה לזימי (העבודה), הקרובה לחוגי המחאה, כתבה בצדק ש"אם יש הצלחה למשיחיות הלאומנית החרד"לית היא הגיבוי שהם מקבלים מהחרדים, הציונות הדתית המתונה והמסורתיים. זרם קיצוני, אלים וגזעני שלוקח את היהדות כולה בשבי - לא עוד!" אבל היא לא השגיחה שהיא עצמה חוטאת באותו חטא ומגינה על זרם קיצוני, אלים וגזעני שלקח את המחאה ואת הליברליות כולה בשבי. אמת, יש הבדל בסף האלימות וברמת הקיצוניות של שני הזרמים, אבל מהותית הם דומים דיים ואסור לקבלם, גם אם הם מטילים אימה על מנהיגי המחנה שהם נמנים עימו.
רק אחרי שמסכימים לכללי הבסיס הפרוצדורליים האלה, שמאפשרים קיום כחברה רב־גונית שנדרשת לפשרות תמידיות בין מרכיביה, ניתן לעבור לדיון המהותי. אז, אפשר להתחיל להקשות: האם ארגון יהודי שמתנגד לדרישה שאנשיו "יחיו באמונתם בביתם הפרטי, לא במרחב הציבורי" יכול לא לתמוך בתחבורה ציבורית בשבתות באזורים שבהם רוב התושבים מתנגדים לה בשל "צביונה של העיר"? או האם המוחים נגד התפילות היו מקבלים כלגיטימית פעולה של מתנגדי מצעד הגאווה שיפוצצו אותו בטענה שמשתתפיו עוברים עבירה פלילית של התערטלות בציבור ובהיעדר פעולה משטרתית הם אלה שאוכפים את החוק? ואלה מקצת הדוגמאות. כל זה יכול להיות נדון רק עם מי שמסכים לכללי היסוד של הדמוקרטיה, ובראשם שלטון החוק והוא לבדו.
יש הבדל בסף האלימות וברמת הקיצוניות של שני הזרמים, אבל מהותית הם דומים דיים ואסור לקבלם, גם אם הם מטילים אימה על מנהיגי המחנה שהם נמנים עימו
