האירועים שראינו בתל־אביב לא נולדו ביום כיפור. גם לא במחאה נגד הרפורמה, אפילו לא במחאה נגד הממשלה. תחילתם ביצירת "דמון" הקרוי - הדתה. לא עוד כפייה דתית אלימה, כי אם "דתיות" זוחלת כביכול במרחב הציבורי־חילוני, בערים בעלות אותו צביון.
אבל לא מדובר בהדתה אמיתית, אלא ביצירת מצג שווא ודמוניזציה. "חרדים במריצות", אמר ליברמן. כרמל שאמה־הכהן הקים בזמן הקורונה מחסומים בין רמת־גן לבני־ברק (מי אמר שמחיצה אסורה?). השרה לשעבר מרב מיכאלי גרמה לאנשים להאמין שבישראל יש איום אמיתי מדחיקת נשים לאחורי האוטובוס.
וזה עוד לפני האירועים האנטי־דתיים של החודשים האחרונים: המצור על בניין הרבנות בתל־אביב וניתוק ברז המים לא היה קשור להפרדה בין נשים וגברים; כך גם זריקת כספים על חרדים והתקיפה האלימה של ישראל זעירא ויגאל לוינשטיין לפני שבוע בעיר.
באים ואומרים התומכים באירוע האלים בכיכר דיזנגוף כי זוהי תגובה לחשש מהדתה של המרחב הציבורי. ולאור הדרך שבה קונספציית ההדתה תודלקה ועודנה, על ידי עיתונאים וכלי תקשורת (לאחרונה היה זה אירוע הנערות באוטובוס חרדי שהפך מהר לעכברון, ואי־אפשר לשכוח כיצד הדהדו את האיגרת למפקד של עופר וינטר. אמנם זה היה מזמן, אך מאפשר להבין מתי ההפחדות מהדתה התחילו), אפשר להבין את מי שחוששים.
אבל חשוב להפריך את החשש וקל לעשות זאת דווקא בתל־אביב. העיר שבה לפני שני עשורים לא היה ניתן למצוא מרכולים פתוחים בשבת, מוצפת עכשיו ב"סופר יודה" ו"am:pm". בעבר, לפני פסח היה צריך לקנות חמץ מראש, והיום אפשר למצוא חמץ במהלך החג כמעט בכל בית קפה בעיר. ממכר חזיר? פירות ים? אין שום בעיה. לעומת זאת, נסו למצוא בית קפה כשר. בהצלחה.
ושוב עלתה ההדתה בטענה לפיה לאירוע בדיזנגוף אחראים "דתיים קיצוניים". אבל בתל־אביב לא מתגוררים הרבה דתיים, ולא מעט מהעדויות היו של חילונים מהעיר, שאינם קשורים ל"ראש יהודי". אנשים שלא שומרים שבת, אבל מקפידים לצום ביום כיפור. יהודים שרוצים את היהדות שלהם לפרקים, בדרך המסורתית, מבלי להפריע לדרכים אחרות. והעימות המשמעותי לא היה בין דתיים לחילוניים, אלא בין אותה קבוצה של חילונים מתונים לחילונים רדיקלים. חילוניות חולנית מול חילוניות ליברלית.
גם הפוליטיקאים מבינים שזה לא עוד אירוע שאפשר להציג כ"הדתה". כפי שמעידה התגובה של בני גנץ, שגינה את "הקיצוניים" וזכה לביקורות רבות גם מהציבור שלו. במחנה הממלכתי הבינו שבקרב רבים מהחילונים המתונים, שיכולים בכל יום אחר להיות מצביעיהם הפוטנציאלים - לא אוהבים את הישיבה על הגדר, כשהם בעצם הקורבנות. שר בכיר בממשלה מספר כי דיבר עם אחד מבכירי המפלגה. לטענתו, עמדת ה"באמצע" של המחנה הממלכתי הייתה מצג שווא, כשבפועל לא היה למפלגה שום אינטרס להרגיע את הרוחות: בכל אירוע חריג שבו המחנה הממלכתי כביכול מילא את עמדת ה"אמצע", זה עזר לו בסקרים.
אבל האירועים האחרונים, שמזוהים כאנטי־דת, התחילו לשנות את תוצאות הסקרים. אם היו הדתה וסכנה אמיתיות למרחב הציבורי החילוני והליברלי (ליברלי באמת, לא התוקפים בדיזנגוף), חילי טרופר לא היה מפרסם פוסט נגד תוקפי המתפללים. מיכאל ביטון לא היה מבקש לצום. מה שכן יש זו עיר עברית במדינה יהודית, שיהודים לא מרגישים בה בנוח ביהדותם. זה מעיד יותר מהכל על כך, שאם אי פעם היה ניסיון הדתה - הוא ככל הנראה הכושל ביותר.
