עדן-טל ססי חדד עלתה לארץ בגיל 10 מהאיים הקאריביים. "גרנו במקום עם כל מה שמדמיינים על אי. כשהייתי שואלת את ההורים שלי למה עזבנו, הם היו עונים כי בישראל אפשר להיות יהודי", היא סיפרה אתמול בכיכר. לפני שלושה חודשים, היא עברה להתגורר ברחוב דיזנגוף עם בעלה, וכשחיפשה מקום לתפילה הגיעה אל בית הכנסת של ראש יהודי בבר כוכבא. "לא הלכתי ובדקתי את הדעה של מי שעומד בראש, זה היה הכי קרוב. בשבת הראשונה שלנו פה הייתה קבלת שבת בכיכר, ממש פה, והיה מרגש בטירוף". גם ביום הכיפורים היא החליטה לשוב אל הכיכר, אלא שאירועי היום הותירו בה תחושה אחרת.
"המשפחה של בן הזוג שלי אפילו לקחה חדר במלון כדי לבוא לראות את התפילה. לא כדי להתריס, אלא כי הם באמת התרגשו ורצו להרגיש את עם ישראל יחד", היא מסבירה ומוסיפה באשר למהומות שהתפתחו אחר כך: "שני הצדדים אשמים, ובעיקר יש לנו מנהיגים משני הצדדים שעובדים משרה מלאה בליצור את השנאה הזאת בינינו. אני לא אשכח את המראה הזה של הזקנים עם הטליתות שחזרו מושפלים או הצעירים המבולבלים עם הטלפונים". תחושה דומה, הייתה אתמול לעדי יופה, המגדירה עצמה חלק מהמחנה החילוני ליברלי, תושבת השכונה גם היא: "ירדתי למטה כמו שאני עושה בשנים האחרונות. תמיד הייתה לי חוויה קסומה והייתי אומרת לאנשים להגיע לכיכר. הייתה כאן אנרגיה לא טובה, עצב אותנטי ותחושה של משהו שנשבר. אני מקווה שעם הזמן יעלה קול של פשרה". ביום שלאחר יום הכיפורים, שב אל הכיכר גם את אבי קייזר – תל־אביבי מלידה – עם בן זוגו. "התחושות שלי קשות. זו כיכר העיר, היא מסמלת מאז ילדותי מקום של תנועה וחופשיות", הוא תיאר. גם הוא, הפנה אתמול אצבע מאשימה להנהגה וקיווה שהשקט יחזור לרחוב: "להתפלל במרחב ציבורי זה דבר יפה בעיניי, והתחושה שלי היא שהיופי הזה הוכתם. אנחנו נמצאים בתקופה שלא נשאר תחום אחד שלא מתכסה בכתם הזה, שיש רצון להשתלט על דבר ליברלי ולתת לו צביון אחר. זה מאוד מצער, כיפור הוא קונצנזוס שנשבר".
