אחד היתרונות הגדולים בלהיות חילוני טמון בחופש הבחירה. כחילוני אתה יכול, מן הסתם, לאכול ביום כיפור ואף אחד בבית לא יעיר לך – ואתה יכול גם להחליט ללכת לבית כנסת ולצום, ואף אחד לא יעיר לך גם על כך. לעומת זאת, לאדם דתי אין את החופש הזה. לכן, בסוגיות מסוימות, ובניגוד לאופי הדיכוטומי שמאפייין את מרבית הדיונים בישראל, החילוני לא תמיד ניצב כשווה מוחלט לדתי.
אדם דתי כבול לאמונות ולמנהגים, ואילו החילוני יכול לאמץ מפה ולדחות משם, כרצונו. היתרון המובנה הזה של האדם החילוני על פני הדתי הוא שגורם לי להרגיש שדווקא לי, כחילוני, יש לעיתים יותר אפשרויות להתפשר, אם אני נקלע לוויכוח על מה שנוח לו לעומת מה שנוח לי בהקשר הדתי. התפיסה הזו נקראת צדק תועלתני, והיא לעיתים המימוש ההגון ביותר לעמדה ליברלית.
זה לא מה שקרה בתפילת יום כיפור ברחבה באחת הגינות שהייתי בהן, בצפון תל־אביב. אנשי חב״ד הניחו שם מחיצת בד אבל תחת גישה מתירנית, שאיפשרה לנשים לשבת גם בעזרת הגברים, בלי לשאול ובלי להסביר לאיש. כרגיל. למחרת התמונה השתנתה: אל הרחבה התפרצו אנשים, שהסירו בכוח את המחיצה, צילמו עם האייפונים וזעקו כי כאן זה לא בית כנסת, ולא נאפשר הפרדה.
לאחר כמה שניות של הלם, התפרצו עליהם בחזרה כמה מהנוכחים בצעקות שכאן זה לא הפגנה, ולא ראוי להפריע לתפילה. רוב המתפללים, חילונים בימים כתיקונם, נותרו המומים. חלק בכו. לשיא האבסורד הגיעו הדברים כשחלק מהנוכחים פרצו בשירת "הבאנו שלום עליכם" וחלק בשירת "התקווה" – כשלרגע עגום כל שיר סימן קבוצה אחרת. לא יכול להיות פסקול יותר טרגי־קומי לקץ הציונות מהרגע הזה.
אפשר להתווכח על מה שמותר ומה שאסור במרחב הציבורי, אבל בכל מובן שהוא זה היה רגע מזעזע. דווקא בתל־אביב נוצר סטטוס־קוו שמאפשר לאנשים לעשות מה שבא להם מבלי להפריע לזולת. יש כאלה שהולכים לים ויש רבים שמקפידים על חוקי הדת ליום אחד, והמרקם המיוחד של העיר הזו בוהק בכיפור. העימות בתפילה לא התקיים בין דתיים לחילונים אלא למרבה האבסורד בין חילונים.
אבל ההפרעה הייתה בעיני טיפשית ושלילית בעיקר משום שאת הקרב על היהדות לא צריך לנהל רק באופן לעומתי; צריך גם להציע אלטרנטיבה. והחלופה – שבאמת תפחיד את חשוכי הדת – נמצאת מתחת לפנס: הזרם היהודי הגדול ביותר בקרב הקהילה היהודית הגדולה בעולם, ארה"ב, הוא הרפורמי, ולצידו הקונסרבטיבי. בישראל באופן רשמי אין להם מעמד וכולנו תחת התפיסה האורתודוכסית. אבל בפועל רוב החילונים בארץ נוהגים כרפורמים או קונסרבטיבים – אנחנו פשוט לא מודעים לכך שאנחנו כאלה ולא עוסקים בתוכן של היהדות הישראלית הזו.
ייתכן שבמסגרת חשבון הנפש שעובר על החברה הישראלית, הציבור החילוני יכול להתחיל לפתח תכנים למעין דת רפורמית ישראלית. לו גברים ונשים היו בוחרים להתפלל ללא מחיצה מחוץ לאזור שבו הציבו מחיצות זו הייתה מחאה יפה ועוצמתית יותר, שמציעה עוד גרסה יהודית, עוד תקווה להתחדשות, ולא מפקירה את הדיון על "מה היא היהדות" רק לצד השני. את המאבק מול הקיצונים צריך לנהל בדרכים של גנדי ההודי. להילחם בעוולה כדי ליצור משהו חדש, מבלי שהמאבק יסייע לאלה שמתפרנסים מהפילוג, ולמרבה הצער הם מנהיגינו.
