"בן גביר", דיווחה אתמול הכותרת הראשית בעיתון זה, בציטוט שיוחס למקורבי ראש הממשלה, הוא "משקולת על הממשלה". והאמת היא שבן גביר הוא אכן משקולת ענקית על הצוואר של כולנו, כבר תשעה חודשים. שישה אנשים נרצחו אתמול - גבר בחיפה ועוד שני גברים, אישה ושני נערים בבסמת טבעון. שום דבר מתוחכם. שני רעולי פנים יצאו מרכבם באמצע הצ'ק־פוסט - יצאו כמעט, הייתי אומרת, בנחת - ריססו בתת־מקלע איש שישב במכונית שחסמו, ונמלטו. כמה שעות אחר כך, באמצע היום, אותו דבר: ניגשו לכלי הרכב, ירו לתוכו, הרגו חמישה, פצעו אחד והסתלקו.
והשר לביטחון הפנים, סליחה, לביטחון לאומי? לו, בשלב הזה, עוד הייתה תפילה על הראש. יום כיפור עבר, חג סוכות יחל מחר, אבל לבן גביר, האחראי על הביטחון של כולנו, יש סדרי עדיפויות משלו. עוד רגע 200 נרצחים בחברה הערבית. אפס הרתעה, אפס פחד מרשויות החוק, קרוב לאפס פענוחים. אף לא סימן ורמז לבהלה. יורים ונמלטים. מפכ"ל המשטרה, אגב, רב־ניצב יעקב שבתאי הגיע לזירה בצהריים היישר מהדיון על היערכות המשטרה לקראת תפילת המחאה של השר לביטחון לאומי.
אז נכון, לפנות ערב הלחץ עשה את שלו, ובן גביר התקפל והודיע שלא יקיים את התפילה שתיכנן, שבקלות הייתה יכולה להצית כאן מלחמת אחים או לפחות אירוע רב נפגעים. אבל השורה התחתונה לא משתנה. יכולותיו של יו"ר עוצמה יהודית לייצר, לטפח ולהגדיל כאוס הן יוצאות דופן גם בנוף המקומי. לנתניהו היה את כל המידע בידיו לפני שהחליט למנותו לתפקיד השר לביטחון לאומי, לפני שהנחית אותו במשרד הרגיש כל כך, והוא בכל זאת בחר לעשות זאת. על ביטחוננו הופקד אדם עם 53 כתבי אישום, שמונה הרשעות פליליות, ארבע הרשעות בהחזקת חומר תעמולה אסור ותמיכה בטרור.
וכעת בן גביר הוא האיש שעומד מאחורי המיזם המוצלח של אופוזיציה בתוך הקואליציה. זה שהפך על פניו את סולם העדיפויות, שראוי לשאת את האבוקה במצעד מחוללי הריב והמדון, מחרחרי המלחמות. העולה להר הבית, המטפס לחומש המחודשת, המנופף באקדח בלב שכונה בירושלים ובין לבין משתתף בטקס לזכרו של מורו ורבו הרב כהנא. השר שהצליח רגע וחצי לאחר כניסתו לתפקיד לשנות את שם המשרד, לתקן את פקודת המשטרה ולקבוע כי בידיו הסמכות להתוויית המדיניות. האיש ששובר שיאים בקצב שמשאיר מאחור את מייקל פלפס. חכם ומוכשר להרע. האיש שבשעה שכדורים שורקים ואזרחים נרצחים מתעסק רק בהצהרות, התרסות והתגרויות.
כי אצל בן גביר המטרה היחידה היא זריעת הרס. אפשר לתמוך בתפילה בהפרדה בתל־אביב - אני עצמי תמכתי בכך על גבי דפים אלו לפני שבוע - אולם אין דבר וחצי דבר בין זה לבין היוזמה שלו לקיים תפילת מחאה בדיזנגוף, שאפשר רק לברך על כך שהיא לא תתקיים בסוף. האירוע שלו, שאליו הודיעו כי יצטרפו גם חברי לה פמיליה, נועד לשרת אך ורק את הצורך הבלתי נדלה של השר הממונה על הסדר הציבורי, להפר אותו - ובתוך כך להעמיס מציאות כאוטית, פרועה, טעונה בסוגיות משפטיות סבוכות ובעימות בלתי נמנע בין מאבטחיו האישיים לשוטרים הכפופים למרותו.
וכן, לא חסרות בעיות בממשלה הזו, אבל אי־אפשר להתחמק מכך שבן גביר הוא אולי הבעיה הנפיצה מכולן. דמיינו שר בריאות שהיה מקפיץ את סגל הרפואה לפזר נגיפים הכלואים במבחנות; דמיינו שר חינוך שהיה מחליט להחליף במערכת את שעות הלימוד בהפסקות; דמיינו שר משפטים שהיה מחבל בעבודת מערכת המשפט (אה, זה בעצם כן קורה). בן גביר הרי יודע טוב מכולם, או לפחות אמור לדעת טוב מכולם, כמה גדול העומס המונח על כתפיה הדלות של המשטרה. ניתן היה לצפות שיתעקש על מדיניות שתקטין לחץ מיותר, תמפה את האתגרים העומדים בפני הארגון ותשחרר כוחות למשימות קריטיות לביטחון הציבור. יום עבודה של שר לביטחון לאומי שבו נעטפות שש גופות - במיוחד כאשר אלו מצטרפות לשורה לא נגמרת של גופות בשנה מדממת במיוחד של טרור פלילי - היה חייב להסתיים בהכרזות על תוכנית למיגור האלימות, או לפחות למאבק בה. אבל אצל בן גביר שום דבר לא חשוב יותר מהתוכנית שמנחה אותו מאז נכנס למשרד: תקיעת אצבע בעין למי שרק אפשר.
המשטרה, תחת הנהגתו העקומה של בן גביר, לא תטפל ברציחות, לא בפשע המאורגן, לא בפרוטקשן, לא במכת הפריצות והגניבות. מה היא כן תעשה? תשלח שוטרים מותשים עד מוות להיערך למבצע אבטחה של קרקס מסוכן בכיכר דיזנגוף. אז התפילה הזו אמנם בוטלה, אבל נראה שכולנו צריכים להתפלל.
בן גביר הוא האיש שעומד מאחורי המיזם המוצלח של אופוזיציה בתוך הקואליציה. זה שהפך על פניו את סולם העדיפויות, שראוי לשאת את האבוקה במצעד מחוללי הריב והמדון
