דקה אחרי שדון לני גבאי מסנוורת אותי בצילומי בנותיה היפהפיות: זוהר (שש) ורונה (שלוש וחצי) - היא מותחת חיוך רחב על השפתיים ומכריזה: "סוף־סוף אני אמא!"
סליחה?
"כשילדתי את זוהר נכנסתי לקטע של 'מה יהיה איתי? בגיל 30 אני סוגרת את הקריירה ונפרדת ממה שאני הכי אוהבת לעשות?' בטוח שגם נשים במקצועות אחרים מוטרדות מהשאלה הזאת, אבל אחרי הלידה הראשונה הרגשתי שאני ממש נופלת בין הכיסאות. חשבתי שאף במאי כבר לא ייקח אותי לתפקידי הנערות שאפיינו אותי, ומצד שני, מי ייתן לי תפקיד של אמא?"
חרדות?
"חששות. כשנולדה רונה הרגשתי שזה נפתח. במקביל לירידת המים הפיזית הייתה לי איזושהי ירידת מים של הנשמה. נתתי לעצמי לזרום, בלי לחפור יותר מדי, והדברים פשוט התחילו ללכת. נכנסתי חזק לאינסטגרם שמאפשר לי להתפרנס בכבוד, החלפתי סוכנות, אני משחקת בשלוש הצגות בתיאטרון אורנה פורת, ב'שלמה המלך ומלכת שבא' אני המלכה, ועכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני משחקת אמא!"
זה קורה בהצגה "חותם המוות" שכתבה מירב גרובר על סיפור חייה, כבתם של ניצולת פרעות בלוב וניצול שואה. "בפתח המחזה חנה, שהיא מירב, מגיעה לאשפוז בעקבות ניסיון התאבדות נוסף, ואני משחקת את אמה, בילדותה. אני רוזי, ניצולת הפרעות, שמתמודדת עם הזכרונות שלה וגם עם הפוסט־טראומה של בעלה. זו הפעם הראשונה שאני משחקת אמא, וסיון קרצ'נר, הבמאית, היא הראשונה שפתחה לי את הדלת לתיאטרון למבוגרים".
מה מרגש אותך יותר?
"הכל מרגש אותי", מודה לני גבאי (רבע ל־37) שהתחילה לעמוד מול מצלמה כשהיו לה עוד שיני חלב. היא השלישית מארבעת ילדיהם של יפה גבאי, שחקנית־במאית בהצגות ילדים, ומייקל לני, שעלה מדרום־אפריקה, "איש משכיל שלא התחייב על מקצוע קבוע מפני שהוא פרי ספיריט". הוריה העניקו לה שני שמות פרטיים: "דון זה עלות השחר, השעה שבה נולדתי, זה היה גם שמה של דודה מצד אבא, וטאוס, בעיראקית זה טווס, על שם סבתא מצד אמא שלא זכיתי להכיר".
בתל־אביב של ילדותה, דון־טאוס לני הרגישה שהיא מיוחדת, לטוב ולרע. "אמא שלי גדלה בבית מסורתי בשכונת הרכבות ברמלה, בתיכון היא למדה כלכלת בית ותפירה, והבית שבנתה עם אבא שלי היה שונה לגמרי, בוהמייני, שאנטי. הייתה לה חנות בגדים בדיזנגוף, והיא תמיד תפרה לי ולאחותי טומיקה (31, שחקנית) שמלות זרוקות כאלה, למרות שבתוך תוכי שיוועתי לבגדים הרגילים, ג'ינס של דיזל, למשל. אף פעם לא היה לנו כסף למותגים, גם מילקי היה במקרר רק לכבוד שבועות. את התיקון אני עושה עכשיו עם הבנות. הן מקבלות אמנם בגדים יד שנייה, אבל אני נהנית גם להיכנס לחנות ולקנות עבורן. זה, אגב, לא התיקון היחיד. בהיריון הראשון חשבתי על שמות מיוחדים, כמו שלי. כשהבנתי שהוריי נתנו לילדיהם שמות יחודיים מעולמות התוכן והתרבות של כל אחד מהם חזרתי לעברית. ברשימת השמות של כיתה א' שבה לומדת זוהר, רוב השמות הם לועזיים".
היא לא מהססת לחשוף באינסטגרם את הבנות, "שלא ירשו מאבא שלהן את העיניים הירוקות. שתיהן עם עיניים חומות, כמו שלי. ככה זה, העיראקים שתלטנים".
מרד נעורים מאוחר
בגיל ארבע כבר הצטלמה לפרסומת לכרטיס אשראי ולגרסה הישראלית של "רחוב סומסום", ואת ההתחלה הפורמלית היא ממקמת בגיל שבע, בהצגה "הבית של יעל". לדבריה, "מגיל אפס נצמדתי לאמא לפני שהיא יצאה לעבודה, לא הסכמתי להישאר בבית עם בייביסיטר, הייתי כמו תיק היד שלה. ישבתי בשורה הראשונה באולם, לא זזתי וקינאתי בכל מי שעמד על הבמה. מתי יגיע תורי? מתי אהיה בשלה? חיפשתי הזדמנויות לעזור בחילופי התפאורה, פעם העלו אותי כאחד מהילדים האבודים של 'פיטר פן', לפעמים קראו לי בסוף ההצגה כדי לדקלם את שמות השחקנים. בסוף כיתה א', כשהצטרפתי ל'הבית של יעל' בתפקיד הבת של אמי, הייתי המאושרת בעולם. משם, הפקה רדפה הפקה. 'כיפה אדומה', 'זהבה ושלושת הדובים', 'הנסיכה שביקשה את הירח' ועוד ועוד. בגיל 12, כששיחקתי ב'הלב', ראיתי שבפוסטר אני רשומה בתור דון־טאוס לני וביקשתי להוסיף את השם גבאי, של אמא. רציתי שכולם יידעו שאני קשורה אליה, והפכתי לדון לני גבאי. בתעודת הזהות לא שיניתי, זה נשאר שם במה".
כשהייתה בת 17, אמה לקחה אותה לסוכנת שלה, לביאה הון. "היא התחילה לשלוח אותי לאודישנים והתמזל מזלי - התקבלתי ל'השמינייה' של גיורא חמיצר בערוץ הילדים. זו הייתה סדרת הדרמה הראשונה לנוער שהפכה להצלחה מטאורית. שיחקתי את הדמות של רוני מלכי, גאונה במתמטיקה. המורה האמיתי שלי למתמטיקה שלוש יחידות צחק מאוד כששמע לאיזה תפקיד לוהקתי.
"נכנסנו לטרפת של כמה שנים טובות, היינו הדבר הכי חם. עשינו פרסומות ופסטיגלים, העלינו מופע שלנו בנוקיה, הרשיתי לעצמי לקנות מגפיים, כיף. כשהתגייסתי, עוד לא היה הסדר מיוחד לאמן פעיל, אז חיפשו עבורי מפקד שיתחשב בלו"ז הצילומים וההופעות. הייתי חיילת של קצינת ת"ש בתל השומר ובקריה. אהבתי לעלות על מדים, בפעם הראשונה התלבשתי כמו כולן, כשהתחילו לקרוא לי 'לני', כי בצבא קוראים לכולם על פי שם המשפחה, הרגשתי שאני אחת מהחבר'ה".
היא חשבה שההצלחה תימשך לנצח. "לא חשבתי, הייתי בטוחה. ההצעות זרמו, הרווחתי מעולה, בגיל 20 ערוץ הילדים רצה להפוך אותי למנחה קבועה, אז עשו לי איזשהו אודישן סמלי. לא מזמן ראיתי אותו. זוועה. במשך חמש שנים הייתי בצוות המנחים. אני, הבן אדם הכי ביישן בעולם, זו שמפחדת לפתוח את הפה, הנחיתי לבד שידורים חיים, בין טל מוסרי לקובי מחט, אלופי האלתורים. כל אחד מאיתנו קיבל שבוע של שידורים, לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל ברגע שנזרקתי למים התחלתי לשחות והיה לי כיף ונעים. תוך כדי תנועה התחלתי לקבל פידבקים וקלטתי שאני שוחה בכלל לא רע".
אחרי חמש שנות אושר ועושר הרומן הזה נגמר. "לא עזבתי, הועזבתי. הייתי חתומה בערוץ הילדים לחמש שנים, וכשהחוזה הסתיים הם החליטו לא להמשיך אותו. הערוץ נכנס אז לתקופת התחדשות וזו הייתה הדרך להיפטר מהמנחים הוותיקים. זו הייתה הכאפה של חיי. עד אז הכל הוגש לי על מגש של כסף, ופתאום, בדקה אחת, הכל נגמר. כשאיבדתי את החשיפה של ערוץ הילדים, גם קיבלתי פחות הצעות. כשהגעתי יום אחד לאודישן אצל אסתר קלינג, שליהקה אותי ל'השמינייה', היא אמרה לי: 'אל תבואי אליי לאודישנים עד שלא תתחילי ללמוד משחק'. זה היה רגע מכונן. בבת אחת הבנתי שזה סוגר עליי ושיותר לא אצליח להתחמק".
ממה ניסית לברוח?
"נהניתי לשחק, אבל היה לי פחד מוות מלימודי משחק. אמרתי 'מה, כל מורה יתחיל לחלק לי הוראות?' בנוסף, פחדתי מחשיפה. בלימודים את משילה מעלייך הכל־הכל־הכל, כי רק כשתהיי עירומה כביום היוולדך תוכלי להיכנס לתוך דמויות אחרות. ככה ראיתי את זה. אמא דחפה אותי להירשם לניסן נתיב, היא מהבוגרות הראשונות שלו, ואז עשיתי דווקא. מרד הנעורים התפרץ אצלי באיחור של עשר שנים. דחיתי את הלימודים משנה לשנה, ומי יודע לאן הייתי מתגלגלת אילולא חטפתי זבנג לפנים.
"רק בגיל 25, כשלא הייתה לי עבודה, אמרתי לעצמי 'אם את רוצה לשרוד במקצוע הזה את חייבת ללמוד'. משחק הוא כמו כל מקצוע שדורש למידה במסגרת מסודרת או בשיעורים פרטיים. כדי להשאיר לעצמי משהו מרוח המרד לא נרשמתי לניסן נתיב אלא ליורם לוינשטיין. השנה הראשונה הייתה איומה ונוראה. התלמידים שפכו סיפורי חיים מטלטלים ומה אני אספר? אצלי הכל שגרתי עד משעמם".
את חופשת הקיץ העבירה בקליניקה של פסיכולוגית ש"הורידה לי את מפלס הלחץ והחרדה ושיכנעה אותי שהסיפור הפשוט שלי לא פחות דרמטי מעדויות על התעללות מינית והפרעות אכילה. בשנה ב', בתרגיל קונפליקט, לקחתי חברה שתשחק את אמא שלי ובפעם הראשונה בחיי בכיתי בטבעיות, בלי עזרים. בתקופת 'השמינייה', החבר הכי טוב שלי היה 'טירס סטיק', משחה שורפת שמורחים מתחת לעיניים, ופותחת את הברזים".
תינוק לפני חתונה
בכיתה היא גם פגשה את עופר רוטנברג, שהיה אז נשוי. "באמצע שנה ב', כשהוא התגרש, הייתי בזוגיות, ובסוף שנה ג', כשהתחברנו, הרגשתי בבטן שאני מוכנה לילד. חתונה לא עניינה אותי, רציתי לעשות לו תינוק. אז אמרנו 'נתחיל לנסות'. שנינו חטפנו הלם כשנכנסנו להיריון כבר בחודש הראשון, אמא שלי לא הבינה איך זה שאנחנו לא רצים לחופה ואבא שלי דווקא התלהב מזה שאנחנו שוברים מוסכמות. כשזוהר הייתה בת שנה וחצי עמדתי לצאת מהדירה למסאז' עם חברה, מתנה ליום הולדתי ה־31, ופתאום עופר ניגש אליי עם קופסה. פתחתי אותה, ראיתי את הטבעת, לא הבנתי מאיפה זה בא ואמרתי 'נדבר על זה אחרי המסאז''. כשנכנסתי לאתר של הרבנות, ראיתי שאני חייבת לעבור הדרכת כלות והרגשתי שלא בא לי להכניס גוף שלישי לתוך מערכת היחסים שלנו. אז עשינו משהו קטן בקיבוץ שבו גרים קרובי משפחה שלנו, עם רב רפורמי".
רוטנברג (40) בוגר לוינשטיין ובעל תואר בקולנוע, עשה לאחרונה הסבה מקצועית והיום הוא מדריך טיולים בירושלים, "אהבת חייו השנייה. בכל סיור שלו אני מגלה מחדש עד כמה אני לא מכירה את העיר. אני שמחה מאוד שעופר עשה את הפנייה הזאת, שני שחקנים בבית זה באמת לא קל. הוא זקוק למקצוע שיש בו יציבות. אני יכולה להסתדר גם בלעדיה".
הם מתפעלים את המשפחה בשוויוניות מלאה ("אין חלוקת תפקידים מגדרית, שנינו עושים כל מה שצריך") שלא כוללת חשבון בנק משותף. "פעם מישהו אמר שאני כמו ביונסה. יש קצת דמיון. בניתי את עצמי בעשר אצבעות, אין לי חובות, אני לא תלויה באף גבר, באף אדם. עופר משלם את שכר הדירה ואני את הגן הפרטי או להפך, ואנחנו לא מתקטננים כשיש הפרש. בזכות האינסטגרם אני יכולה להרשות לעצמי להגיד כן גם ל'חותם המוות', הצגת פרינג' שמציעה שכר נמוך, אבל העובדה שהיא מתארחת באולם הבימה 4 אולי תניב פירות בעתיד". *
באיזה גיל כדאי להתחיל?
דון לני גבאי על השאלה, האם לאפשר לבנותיה ללכת בעקבותיה
מחיר התהילה: "כילדה, הייתי מאוד טוטאלית לעולם המשחק. לא הלכתי לחוגים, הפסדתי טיולים שנתיים, תמיד הייתה לי עבודה, הצגה, שהצבתי בעדיפות הראשונה, ואני תוהה אם זה משהו שאני מאחלת לבנות שלי".
הדילמה, כאמא: "זוהר, הגדולה, אוהבת לבוא איתי להצגות, אבל בניגוד לאמא שלי לא תמיד אני מאפשרת לה. לפעמים אני צריכה גם זמן לעצמי. היא מתנהגת כמוני, בילדותי. ברגע האמת הייתי מתביישת וקופאת. אצל רונה אני כבר מזהה את התשוקה. הייתי מעדיפה שהיא תגדל כמו ילדה רגילה, אבל אם האמנות תמשיך לבעבע בה לא אעמוד בדרכה. כשזה בוער בקרביים ובעצמות אי־אפשר לעצור".
טיפ לאמהות שהילדות לוחצות עליהן: "חכו שיגיעו לגיל התיכון, כשכבר ברור שמדובר בבחירה והרצון של הילד/ה".
smadarshirs@gmail.com
