את מוצאי יום כיפור האחרון ציינתי, כמו בדרך כלל בשנים האחרונות, עם קפה ועוגה (״פשטידה״, הסברתי לבנותיי, ובכך חנכתי את השקר הראשון לשנת הכיפור הבאה עלינו לטובה. שיא חדש, לדעתי). בעודי אוכל התעדכנתי בחדשות מכיכר דיזנגוף, ונעצבתי מאוד; כמי שתומך במחאה ושותף לחרדה לדמוקרטיה, הרגשתי שהפרעה לתפילה היא טעות מוסרית ואסטרטגית, ושלצד המוני האנשים הטובים שדורשים לשמור על זכויות אזרח וחופש מדת, יש גם אנשים שיש בהם כנראה מידה מסוימת של שנאה, וכמו כל האנשים שיש בהם מידה מסוימת של שנאה – הם מחפשים מטרה צודקת שתאפשר להם לפרוק את האלימות החבויה בהם.
דווקא בגלל חשיבות המאבק על הדמוקרטיה, קריטי בעיניי להוקיע את אלה שלא רוצים לתקן אלא להרוס, את אלה שפועלים בחוסר הבחנה וללא שום מחשבה על העתיד, אלא רק ריאקציה לכאן ועכשיו.
ישבתי לכתוב את אשר על לבי בטוויטר ומאותו רגע לצד הודעות התמיכה וההזדהות, התעורר מחול השדים הקבוע המאשים במשת"פיות, התקרנפות וחנופה. שחקנית מוכרת אפילו נחסמה אחרי שהאשימה אותי בכך שאני "תומך באלה שעשו לרבין פולסא־דנורא״ כי כתבתי שהוא נורה, במקום לכתוב שהוא נרצח בדם קר. אני יכול להבין את האקסטרה רגישות לגבי רצח רבין בימים שבהם דנים בשחרור רוצחו אפילו ככלי רטורי, אבל אולי לפני שמאשימים מישהו בדבר חמור כתמיכה ברוצח ראש ממשלה – כדאי להישען על משהו קצת יותר קונקרטי מסמנטיקה?
הסיבה שאני מטריח את קוראי העיתון בזוטות מהרשתות החברתיות היא שהתגובות האלה משקפות בדיוק את רוח התקופה, והן המשך ישיר ובלתי נמנע של האירועים בכיכר דיזנגוף; יש שכבה הולכת וגדלה של אנשים שמבחינתם הניואנס הוא האויב, הניסיון להגיד משהו שאינו בינארי הוא התקרנפות, ומי שמביע ביקורת כלפי פעולות שבעיניו מסכנות את האידיאולוגיה המשותפת – הוא חנפן שפועל מאינטרס צר. המגמה הזאת לא ייחודית לשמאל. יעידו על כך עיתונאים ימניים שמעזים להעביר ביקורת על נתניהו, וזוכים לקיתונות של בוז ולהאשמות אודות התחנפות למיינסטרים.
הראיה הזאת, הפטאלית, מאפיינת תקופות של מתח אזרחי, אבל במובנים רבים גם יוצרת אותן. היא מייצרת תג מחיר כבד מדי מעל הרצון לנסות להטיל ספק בפעולות של הצד שלך, ובכך מסירה את המחסומים שמונעים מכל צד להקצין למקסימום. יותר ויותר אנשים רוצים להשתתף בשיח סביב הסוגיה האזרחית הבוערת ביותר של ימי חיינו, אבל מרגישים שהם נדרשים לבחור בין שנאת שמאלנים לשנאת דתיים כתנאי כניסה לדיון, בתהליך שמעקר אותו לחלוטין מתוכן.
צריך לומר בהגינות, אין מקום להשוות בין מי שנמצא בשלטון ומאיים בשינוי חד־צדדי של השיטה, תוך זלזול מופגן בפחדים של רוב אזרחי המדינה, לבין מי שמתנגד לו. אבל פתרון, מה לעשות, יצטרך להימצא בין הקבוצות, והדרך היחידה לקדם את זה היא להיות חכמים ולא צודקים.
בינתיים הימים עברו, ובתוך קבוצות המחאה עצמן נוצר קרע בנוגע למה שקרה בדיזנגוף. רבים מפעילי המחאה הבולטים חושבים שמדובר בקו אדום שחבל שנחצה. ההחלטה שלא להיגרר לפרובוקציה שתיכנן בן גביר, שאותה הוא ביטל מאוחר יותר, היא בעיניי עדות מצוינת לבריאות של המחאה. בכל זאת לא שחררתי את החסימה, כי בזמנים קשים ומפולגים כאלה חשוב לי להתאחד סביב התכונות הישראליות ביותר, ואין יותר ישראלי מלהיות קטנוני. גמר חתימה טובה.
