מי שהיו אמורים לשבת אתמול בדיון על חוק הנבצרות הם לא 11 שופטי בית המשפט העליון. זה לא היה עניין למומחי משפט. זה היה עניין למומחי בריאות הנפש. הרי אין בית מחוקקים בעולם, שכדי להיטיב את שנתו של ראש ממשלה רדוף הפרנויות והחששות, היה משנה את חוקת המדינה.
ועם כל הכבוד לבית המשפט העליון – אם ידחו את החוק, יקבלו אותו, או רק ידרשו תיקונים, זה כבר לא העניין. העניין הוא לאיזו תחתיות של עליבות הביא נתניהו את כנסת ישראל. אי אפשר להאשים רק אותו. האשמה היא ב־63 הסמרטוטים מלחכי הפנכה, שמתמסרים לכל גחמה של ראש הממשלה רק כדי להסיר מליבו דאגה שאין לה שום אחיזה במציאות. וזאת אותה כנסת שמייללת על רמיסת כבודה ועל השפלתה ע"י בית המשפט. אז הנה עיקר החדשות לאותה כנסת: אי־אפשר לרמוס משהו שכבר רמוס עד עפר; אי־אפשר להשפיל מישהו שהגיע לרמת השפלות המוחלטת.
הכל התחיל כשבנתניהו התעורר החשש שהעיסוק ברפורמה המשפטית שכפה עליו לוין עלול ליצור מצב של ניגוד עניינים, ושעקב כך עשויה היועצת המשפטית לממשלה להוציא אותו לנבצרות. לא משנה שהיועצת המשפטית לממשלה הודיעה שהיא לא עוסקת בכך, שאין לה שום כוונה להכריז עליו כנבצר ואף הוציאה מכתב פורמלי על כך. נתניהו לא נרגע. החשדנות והפרנויה הם חלק ממבנה אישיות. ספק אם הודעתו אמש של נציג היועמ"שית, ענר הלמן, שלדעתה של גלי בהרב־מיארה הפרת הסדר ניגוד עניינים אינה מובילה לנבצרות ושהסמכות להוציא לנבצרות היא בכלל של הממשלה – הצליחה להרגיע אותו. מה עוד שהלמן התהפך וחזר בו, כשאמר שבמקרים קיצוניים וחריגים אפשר בהחלט להוציא לנבצרות.
ככה לא מכבים פרנויה. ככה מלבים אותה.
ברור היה אתמול לכל באי בית המשפט שמדובר בחוק פרסונלי ושלא כך מחוקקים חוק יסוד. זהו חוק לא ישים, שחוקק בחופזה ושכבר הוכח כחסר יכולת יישום, כשנתניהו עבר השתלת קוצב לב. אז הוא מינה את לוין כמ"מ ראש הממשלה, כשבדיעבד הסתבר שעל פי חוק הנבצרות שזה עתה נחקק, הייתה נדרשת הסכמה של שלושה רבעים מחברי ועדת הכנסת. המדינה נותרה ללא ראש ממשלה.
רק תארו לעצמכם מה היה קורה אם חלילה ראש הממשלה לא היה מתעורר.
אבל בגלל שכל החוק נולד מפרנויה של נתניהו, אם התחולה תידחה לקדנציה הבאה - התגובה שלו תהיה לא הגיונית וקשה. זאת תהיה בשבילו הוכחה שיש קנוניה לשלוח אותו לנבצרות. התערבות של בית המשפט מעידה מבחינתו על תוכנית, ולכן הוא יילחם, אם בדרך של פסקת התגברות, או עם חוק שלבג"ץ אסור להתערב בחוקי יסוד. ולכן, עד שתתפרסם פסיקת בג"ץ בנושא הנבצרות, ניוותר עם חוסר ודאות לגבי המשך החקיקה המשפטית, כשהתערבות בג"ץ יכולה לשנות את כל התחזיות.
בין אירועי יום הכיפורים לבין הדיון בחוק הנבצרות, הלך והתרחב הסדק בתוך המחנה הממלכתי. ככל הנראה יש החלטה של גנץ לא לקיים את ההסכם שלו עם איזנקוט וסער, שלפיו עד תום תשעה חודשים, הם ילכו לתהליך של הקמת ועדה שתציע מודל של דמוקרטיזציה לאיחוד המשולש. החודשים חלפו, ועדה לא קמה, מודל - לפיו המפלגה תתנהל עם פריימריז - לא נבנה. ההתפרקות התחילה לקראת הבחירות המוניציפליות, כשתקווה חדשה של סער וכחול לבן של גנץ מתמודדות במסגרות נפרדות, לפעמים אפילו בקרב אחת מול השנייה בקרב על ראשות הרשות.
ברור שלא תקווה חדשה ולא איזנקוט מתכוונים להיבלע בכחול לבן באופן שבו גנץ הוא בעל הבית והמחליט היחיד על ענייני הזהות והאידיאולוגיה של המפלגה.
בתקווה חדשה טוענים שהם באו למחנה הממלכתי מתוך הבנה שייבנה משהו חדש, ושהם מתכוונים להיאבק בכלים דמוקרטיים על מה שהם מאמינים בו. לדעתם, גנץ פוחד מדמוקרטיזציה ומעדיף מפלגה שהוא שולט בה לגמרי. נסיקתו של המחנה הממלכתי לא מרשימה אותם. הם מאמינים שיש נישה לימין ליברלי־ממלכתי, שלא יצביע למפלגת מרכז, והיא גדולה יותר מאשר בבחירות הקודמות.
את ההבדלים בין ראשי מפלגות האופוזיציה ניתן היה לראות בתגובות לאירועי יום כיפור. בצאת הצום הוציאו נתניהו ולפיד תגובות מלחמתיות, כל אחד כנגד המחנה השני. סער הוציא תגובה חריפה גם לאירוע עצמו וגם נגד הפוליטיקאים שמנסים לקחת את זה לכיוון המחנאי, כולל שותפו לאופוזיציה, לפיד.
גנץ דיבר על אחדות, אבל כמו תמיד, בתגובת פרווה, כדי לא לריב עם אף אחד. אחרי שראה בסקרים שהסנטימנט הציבורי הוא יותר לכיוון דבריו של סער, תגובתו השתנתה בהתאם.
ככה לא עובדת אופוזיציה. מצד שני, ככה גם לא עובדת תנועת מחאה, ולמען האמת, ככה לא מתנהגת מדינה. אתה לא צריך להיות בצד מסוים כדי להרגיש גועל נפש מול התמונות מכיכר דיזנגוף בתל־אביב. כולם היו לא בסדר באירוע הזה, שרק הוכיח כמה אנחנו קרובים למלחמת אחים. לא מפוצצים תפילה, לא מפגינים באלימות בזמן תפילה בערב יום הכיפורים. ניתן היה להכיל את זה. גם סקרי מוצאי החג הוכיחו שכל עוד האג'נדה היא המלחמה על הדמוקרטיה – יש לכך רוב יציב. אבל כשהופכים את סדר היום למה שנתפס כמלחמה על הזהות היהודית – מקבלים תמונה הפוכה.
ראשי המחאה נגררו לפרובוקציה ונפלו לבור שאסור היה ליפול אליו. ברור שנתניהו ושותפיו ירצו עכשיו לקחת את המאבק למקום הזה, של מלחמת דת.
וזה לא מקום טוב להיות בו.
