היום לפני 23 שנים החלו אירועי אוקטובר 2000, קו שבר חריף בין החברה הערבית בישראל למדינה שלא התאחה עד היום. אין זה מקרי כי שנת 2000 מהווה קו פרשת דרכים גם בהקשר של נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית: בשני העשורים עד 2000 נרצחו באירועים פליליים מאות בודדות של אזרחים ערבים, ומאז ועד היום מספרם נושק ל־2,000, דבר שבעקבותיו יש בציבור הערבי מי שמגדירים את הפשיעה "הנכבה האמיתית", שגבתה יותר קורבנות מאשר ב־1948.
אירועי אוקטובר 2000 נטעו בציבור הערבי טינה וחשדנות כלפי מערך האכיפה והשיטור, וזה מצידו הפחית את נוכחותו בחברה הערבית. כתוצאה מכך, גדל דור שלם של צעירים ערבים במרחב שהשיטור בו דליל והמשטרה נתפסת כעוד גוף המגלם את הקיפוח הממסדי. לא מפליא אפוא כי דור ה־Z הערבי שנולד לאחר 2000 וסובל, בין היתר, מחוסר מעש כרוני, משמש חוד החנית בגל הפשיעה ובהתרסה הכפולה - הן כלפי המדינה והן כלפי מקורות הסמכות בחברה הערבית.
היות שהפשיעה והאלימות הגיעו לשפל חסר תקדים, מתחייב גם אימוץ שיטות תקדימיות. תיקוני חקיקה, שימוש בתוכנת פגסוס ושילוב שב"כ בחקירות הם רבי־חשיבות, אך מעניקים מענה חלקי. חיוני לבחון רעיונות העולים באחרונה, ובראשם זה של מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, שהציע להקים משמר אזרחי ערבי שיבוסס על בני הדור הצעיר ביישובים השונים וישולב במאבק נגד הפשיעה והאלימות.
מהלך שכזה מחייב בירור מעמיק של כמה שאלות: מה תהיה הזיקה בין המשטרה למשמר, האם חבריו יישאו נשק ומה יהיו סמכויותיהם, ועד כמה ירצו בכלל אזרחים ערבים לפעול ביישובי מגוריהם. מיזם שכזה גם צפוי לספוג ביקורת מצד גורמים בחברה הערבית שיטענו כי מדובר במעין "שירות לאומי" שנועד לשלב את הערבים בעשייה בעלת היבט ביטחוני.
אם יצליח, המיזם עשוי להניב רווח הן עבור המדינה והן עבור הציבור הערבי: הוא יוכל לתרום לגיבוש מערכת יחסי קהילה־משטרה תקינה ולהפחתה באלימות, ובה בעת לתת מענה מסוים לתלישות הדור הצעיר באמצעות מסגרות שיאפשרו לו לתרום לקהילה ואולי אף לשמש ציר מחבר למדינה.
טיפול עומק בפשיעה מחייב שיתוף פעולה ואמון מצד החברה הערבית, שלא קיימים בתקופת בן גביר כשר לביטחון לאומי. תשכיל הממשלה לעשות אם תשקול מינוי פרויקטור מקצועי ייעודי למאבק בפשיעה והאלימות, שיהיה בעל סמכויות חוצות תחומים ומשרדים - כלומר, גם בממדים הכלכליים והחברתיים המזינים חלק מהפשיעה.
טיפול עומק בנגע הפשיעה והאלימות, שילווה בשיתוף החברה הערבית ובפרט הדור הצעיר בה, עשוי לשמש ראשיתה של הסדרה היסטורית ביחסים הלא־פתורים בין האזרחים הערבים למדינה ולציבור היהודי. ללא מאמץ כזה, ייתכן שהאירועים הסוערים שזיעזעו את ישראל לפני 23 שנים ישובו על עצמם, ואולי אף בעוצמה רבה מאשר בעבר.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן