אחד החידושים בישראל העכשווית הוא שאין יותר דבר כזה "אחרי החגים": במסגרת תשעת חודשי הכאוס, שבהם כל האבנים הורמו וכל המסכות הוסרו, גם תקופות שנחשבות רגועות הן חלק מהמאבק היומיומי על הסיפור הישראלי החדש. זה היה נכון לסוף אוגוסט, עד לא מזמן התקופה שבה משדרי החדשות והאקטואליה הסתערו על כל אייטם זניח כאילו היה ווטרגייט. זה נכון גם לחגי תשרי, שבהם הוויכוח על הערכים שראוי לשקף במרחב הציבורי עבר לשלב הסטרואידים.
ואכן, מהמחאה בכיכר דיזנגוף דרך הביקורת על חלוקת שקיות ממתקים בבתי הכנסת ועד פיצוץ הקרנת סרט לילדות בלבד בירושלים, המחנה הליברלי מסמן את זירת הדת והמדינה כיעד מרכזי בתהליך הגיבוש מחדש שלו. ומכיוון שזהו מהלך שנולד כריאקציה לממשלה הדתית ביותר מאז קום המדינה, המטרות ברורות: השליטה התקציבית של המפלגות החרדיות, העוצמה של הממסדים הרבניים, חופש התנועה שמוגבל בגלל האיסור על תחבורה ציבורית בשבת, זכויות נשים שנפגעות וגם הרוח הרעה נגד קהילת הלהט"ב.
באופן טבעי, ככל שהפעולה ממושכת יותר, כך צומח פוטנציאל הסדקים. מעולם לא נרשם מחסור במגוון דעות על "הבעיה של השמאל", ואין משאב יותר זמין ביקום מאשר טורי ה"פה המחאה איבדה אותי". אלא שזהו בעיקר דיון סגנוני, כאילו ש־30 מעלות לשם או לפה ישנו את התמונה הגדולה. מה שמטריד הוא קיומן של נקודות תורפה אמיתיות, שהמחאה מתעלמת מהן.
כרגע, בגלל הרכב הקואליציה, נשכחה מלב ומדעת העובדה שעוצמת השמרנות בישראל לא נגמרת בברית הבלהות שמרכיבה את השלטון. חושבים שהרב יגאל לוינשטיין הוא הומופוב חשוך? אתם צודקים, אבל זה לא שבקהילה המוסלמית תמצאו יותר מדי אנשים שחושבים אחרת ממנו. למעשה, לפי מחקר שנערך בקרב להט"ב מהמגזר ופורסם ב־2022 על ידי המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב, הנתונים מבהילים: 72 אחוז (!) העידו על היעדר תמיכה מהמשפחה הקרובה. 80 אחוז העידו על גילויי להט"בופוביה בתוך המשפחה, כלומר לפני שמגיעים לאזור המגורים ולבתי הספר. גם שם, שום דבר טוב לא מחכה למי שמאמין כי אף אדם לא אמור לחיות בפחד בגלל נטייתו המינית.
גם אירועים במרחב הציבורי בהפרדה מגדרית הם לא אישיו חרדי־חרד"לי בלעדי, ע"ע תפילות מוסלמיות שנהנו מחסות עיריית תל־אביב. בימין אוהבים להשתמש בדוגמה הזאת כהוכחה לצביעות של העירייה והמחאה, ויש להודות שזה טיעון שהאחרונים מעדיפים לגלגל עיניים מולו. אבל מה שיותר חמור הוא ההתעלמות מעצם הנוהג, ומהקשר של הפרדה מגדרית כאמצעי למימוש השקפת עולם דכאנית, שהשיא שלה הוא ממדי הרצח המחרידים של נשים ערביות.
בהנחה ששנות ה־90 לא יחזרו, ואין תחזית לשיבוצה של ח”כית בש"ס, אזי פנטזיית התקומה הליברלית נגד התחזית הדמוגרפית הקודרת ניצבת חסרת סיכוי ללא שותפות עם החברה הערבית. אבל האם שם נמצאים די והותר פרטנרים ופרטנריות ליתר הערכים שהמחנה נלחם למענם? כבר ב"ממשלת השינוי" עם רע"מ ניתן הפרומו, עם ההתבטאויות המחליאות של ואליד טאהא והווטו על חקיקה ליברלית של מנסור עבאס. ומילא הם, מוסלמים אדוקים: גם במשרדי חד"ש לא מתנופפים דגלי גאווה. זאת לא הסחת דעת או כניעה לתכתיבי השיח של הימין, אלא עניין אסטרטגי קריטי. מתי המחנה הליברלי ידון בסוגיות הללו ביושר ובכנות? אולי אחרי החגים.
