זה קרה שלשום. פעילי מחאה הגיעו להקרנת סרט לנערות חרדיות, ופוצצו את האירוע. היה נדמה שהמחאה תפיק לקחים בעקבות אירועי יום כיפור. אבל זה לא קורה. וככל שמצטברות העדויות על מה שקרה, ולא רק בכיכר דיזנגוף, מתברר שכשם ש"ליל גלנט" היה רגע השיא של המחאה, רגע מאחד, רגע שבו המונים יצאו באופן ספונטני לרחובות, רגע שבו רבים מאנשי הימין והליכוד הביעו תמיכה במחאה וקראו לעצירת החקיקה – כך יום הכיפורים האחרון הוא רגע השפל של המחאה.
לאחר סדרת הצהרות תמיכה במפגינים, גם של ראשי האופוזיציה, ובוודאי של ראשי המחאה, היה אפשר לקוות שמישהו שם מבין את עוצמתו של הגול העצמי. זה לא באמת קרה. היה איזה גינוי רפה לאלימות. מעט מדי ומאוחר מדי. ולא, זו לא הייתה חרטה אמיתית. זו לא הייתה הבנה שבקרב המחאה יש גידולי פרא, שהלוואי שאפשר היה לומר בביטחון שהם שוליים. הרי האירוע שלשום, שלא סיפק את התירוץ של "הם משתלטים על שטח ציבורי", שייך לאותה סדרה שהתחילה ביום כיפור, ומתמשכת בהפרעות או התנכלויות לנקודות הנחת תפילין.
אחד מעמיתיי כתב כאן אתמול, בזלזול כמובן, על מאמרים בנוסח "פה המחאה איבדה אותי". מתברר, רחמנא ליצלן, שלא כל תומכי המחאה הם אוטומטים. הם לא מוכנים לתמוך בכל גחמה ולא בכל פעולה. הפרעה לתפילה מרחיקה מהמחאה. כך גם הצהרות מהסוג של אהוד אולמרט ויובל נח הררי, שקוראות, למעשה, לפגיעה במדינה. כך מכתב אנשי הרוח שקראו לנשיא ארה"ב לא להיפגש עם ראש ממשלת ישראל. כך גם גם שלט כמו "CRIME MINISTER" שמתאים אולי לישראל. אבל לא למחאה בעולם. ואת מי המחאה מאבדת? בדיוק את אלה שעושים את ההבדל. אלה שהופכים אותה מעוד מחאת שמאל למחאה החשובה ביותר. והיא בהחלט חשובה. אבל לא כל מהלך של המחאה ראוי לתמיכה. ולכן, מי שתומך במחאה צריך גם לבקר אותה, לפני שהיא תחסל את עצמה.
חמישה ימים לאחר יום כיפור עשיתי קניות בשוק הכרמל. אני רגיל להערות, שלפעמים מובילות לשיחות. הפעם זה היה שונה. אם לפני חודשים לא רבים פירסמתי כתבה על כך שקשה למצוא תומך אחד בקואליציה של סמוטריץ' פינדרוס ובן גביר, אז ביום חמישי האחרון המהפך היה מושלם. כל התירוצים על כך שפעילי עמותת "ראש יהודי" תיכננו פרובוקציה, ועל כך שמדובר במזימה ישנה להדתה, ושהמנהיגים הרוחניים של הקבוצה, דוגמת הרב יגאל לוינשטיין, שייכים למחלקת החשוכים – עזרו כמו כוסות רוח למת. הזעם על הפורעים מכיכר דיזנגוף היה בקונצנזוס. המחאה עדיין לא הביסה את עצמה. אבל היא בהחלט עלולה.
"הפקחים לא עשו את תפקידם", אמר לי יריב אופנהיימר בוויכוח באחד הערוצים. אז מה? וכי פעילי ימין ילכו עכשיו לכבישים חסומים לסלק מפגינים משום ש"השוטרים לא מבצעים את תפקידם"? זו המדינה שאנחנו רוצים? ואולי גם ההפרעה המאוסה להקרנת סרט לצעירות חרדיות היא בגלל שמישהו לא ביצע את תפקידו? מה התירוץ הפעם? ואולי מתקרבים לחזון של אורנה ברביבאי, שהודיעה שאם היא תהיה ראש העירייה, "מי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני כעיר ליברלית אוביל אותה – לא יהיה כאן". משטרת המחשבות מתחילה להתגבש. לא תהיה מלחמת אזרחים. אבל אין שום צורך להתאמץ כדי להביא אותה בכוח. וזה מה שקרה עם הפורעים ועם אלה שהזדרזו לפרסם הודעות תמיכה.
פה ושם יש לי שיחות רקע גם עם ראשי המחאה. הם חיים קצת בבועה. הם מתקשים להבין מה זה להפריע לתפילות יום כיפורים ו/או להתנכל לדתיים. הצעתי להם להיפגש עם כמה מהמתלוננים. חשבתי שגם אפשר יהיה לכתוב על מפגש כזה. הם לא מבינים שלא מדובר בלוינשטיין ולא בחשוכים אלא בקשת רחבה של דתיים, מסורתיים וחילוניים, שלדידם הפורעים פגעו ביום קדוש. והפורעים חיללו אותו. והם עשו את זה בשם המחאה, שלא השכילה להבין את גודל האירוע.
המחאה חשובה. ודווקא משום כך ראשי האופוזיציה והמחאה חייבים לעשות חשבון נפש. והתירוץ ש"יש הרבה קבוצות במחאה" לא אומר שצריך לתמוך בכולן. יש הרבה קבוצות בימין. לא שמעתי את יואב גלנט אומר שצריך לתמוך גם בנוער הגבעות. ואם משה רדמן ושקמה ברסלר לא מסוגלים להתנער מנוער הגבעות שצמח בחצר הקדמית שלהם – אז מי הם שיבואו בטענות לאחרים? ואם יתעקשו ראשי המחאה להיות אטומים בתוך תיבת התהודה שלהם, אין ספק שנתניהו ולוין ישלחו להם פרחים. הרבה פרחים.
לא כל תומכי המחאה הם אוטומטים. הם לא מוכנים לתמוך בכל גחמה ולא בכל פעולה. הפרעה לתפילה מרחיקה מהמחאה. ולכן, מי שתומך במחאה צריך גם לבקר אותה, לפני שהיא תחסל את עצמה