במדינת ישראל אין מנהיגים. יש פוליטיקאים שנבחרים או בוחרים את עצמם, ולאף אחד מהם אין התכונה הבסיסית המהווה פריט חובה בסט התכונות הנדרשות ממנהיג: תכונה שמאפשרת להרים מבט אל מעבר לשיקולים של כדאיות עכשווית ומצב רוח נתון בטוויטר ובפייסבוק, ופשוט לומר את מה שההיגיון והלב היהודי דורשים לומר. גם אם האמירה אינה פופולרית בבסיס המצביעים הקולני.
השעות שלאחר הקטסטרופה היהודית הקולוסאלית שנראתה ביום הכיפורים בכיכר דיזנגוף נוצלו היטב על ידי כלל הפוליטיקאים. כל אחד מהם מצא הזדמנות לחזק את הפוזיציה. איש מקרב הפוליטיקאים לא שיקף כאב אותנטי, חד ואמיתי, מול מחזה של תפילה שמתפוצצת באופן מחפיר בעיצומו של היום הקדוש והקונצנזואלי ביותר בחברה הישראלית.
במיוחד היה מאכזב לגלות שבמחנה המרכז־שמאל אין ולו פוליטיקאי אחד - לא גנץ, לא לפיד, ובוודאי שלא כל השאר - היודע להתעלות אל מעל לתועלת הפוליטית ולהביע זעזוע אותנטי. אלה מראשי המחאה שהתנערו באיחור, עשו זאת לאחר שנחשפו לדעת הקהל בסקרים, וגם אז מיהרו בהמשך להתנצל על שהעזו להתנער, כי הזעם בקבוצות המחאה הבהיל אותם כהוגן.
בכל תולדות המדינה לא גורשו יהודים מתפילת יום כיפור. אירועים כאלה היו בכל מיני מקומות ונקודות בהיסטוריה, והם זכורים לנו כטראומה היסטורית. כדי למנוע את הישנותם הוקמה המדינה היהודית היחידה בעולם. אילו אירוע דומה היה קורה בברלין או בבואנוס־איירס, הוא היה מושך זעזוע בינלאומי מקיר לקיר. אבל במדינת היהודים, בחסות הקיטוב הפוליטי, כל הגבולות יכולים להיחצות ולאיש לא אכפת.
הנה הצהרה שמתעלה מהפוזיציה: אחיי בימין, כדאי שתדעו שזה לא כל השמאל. רוב העם היהודי מכבד את מסורת התפילה בבתי הכנסת, לרבות את סדרי ההפרדה שנהוגים מקדמת דנא בכל בית כנסת אורתודוקסי. בוודאי שרוב העם היהודי רוחש כבוד עמוק לתפילות יום הכיפורים. רוב רובו של השמאל יודע מה זה להיות יהודי. מיעוט קיצוני פעל בצורה מבחילה ופצע את הלב של כולנו.
האירועים שלוחי הרסן הללו נערכים בשמו של איזשהו חוזה דמיוני שנפתח, ולדברי מבצעיהם, פתיחתו מאפשרת להתבהם בראש חוצות ולרמוס כל ערך יהודי או אנושי. כך נחשפנו במוצאי החג האחרון לכנופיית גברים מעל גיל חמישים שבשמו של מאבק ליברלי החליטו לכפות את עצמם, ממש כך, על נערות חרדיות מפוחדות שבאו לראות סרט בירושלים בהתאם לאמונתן.
כשאתם מפוצצים תפילה ביום כיפור או בסתם יום חול, כשאתם מתנכלים לנערות חרדיות, כשאתם מפרקים דוכן תפילין, כשאתם מפוצצים שידור טלוויזיוני שנערך מהסוכה, וכשאתם לועגים בנבזות מיזוגנית לאשת ח"כ שעוטה שביס - אתם לא מתנכלים לשומרי המצוות שעימם יש לכם מחלוקת; אתם מתנכלים לעצמכם, למורשת שלכם, למקום שממנו באתם, לצידוק המרכזי לקיומה של המדינה היהודית.
לאיש מאיתנו אין בעלות על המורשת היהודית. אבל מי שאוהב את המורשת שלו, לא מבזה אותה. מי שרוחש כבוד למסורת שלו, אינו בז למקיימיה ולא מפוצץ את תפילותיה. בהיעדר מנהיגים ראויים, הגיע הזמן שאנחנו, כל חלקי העם, נבין זאת: יש דברים שאמורים להישאר מחוץ לגבולות המחאה.
חג הסוכות אמור לסמל אחדות. השנה, לגודל הצער, ערך האחדות נראה כחלום רחוק. איש לסוכתו ישראל. פירוד הלבבות נראה עמוק מאי פעם, עד שלאיש כבר אין את הנוסחה לאחותו. הלוואי שעד לסוכות הבא נתבגר, נתעלה, ונזכור שלפני הפוליטיקה - אנו אומה אחת.
