"מי זה נע שם? זה הרוח,
האורב בין השיחים
מבטנו הקרוע
עוד זוכר קברי אחים"
8 צפייה בגלריה
חיים גוטמן בחדר ההנצחה של הפלמ"ח מצביע על השם של אביו שהונצח בעודו בחיים | צילום: טל שחר
(חיים חפר, "קרב הראל")
שורת הנופלים מטפסת במעלה הוואדי שבפאתי קריית ענבים, בין עצי הברוש ואורן האצטרובל. כאן, בבית העלמין של הקיבוץ, נטמנו כמחצית מחללי חטיבת הפלמ"ח "הראל" במערכה על ירושלים הנצורה. כאן נמצא גם קבר האחים של הרוגי קרב נבי סמואל, 35 כריות אבן ללא חלקות קבר. על אחת מהן חקוק שמו של טוראי יעקב רוזנבאום ז"ל, בן 18 בנופלו. יותר מ־60 שנה נחשב לחלל שמקום קבורתו לא נודע, וכשנפתרה סוף־סוף התעלומה כבר לא נותר ממשפחתו איש שיפקוד את מקום מנוחתו.
שורת הנופלים חקוקה גם על לוחות השיש באולם הזיכרון של בית הפלמ"ח ברמת־אביב. 1,187 שמות, בהם דוד גוטמן. "גדוד 4. נפל: 24.4.48 בנבי סמואל. נשאר בשטח", כך תועד במסמך רשמי של חטיבת הראל. גם הוא, כמו יעקב, נחשב במשך עשרות שנים כחלל שמקום קבורתו לא נודע. שמו הופיע על אנדרטאות, נרשם בספר הפלמ"ח ואף הונצח באתר "יזכור" של משרד הביטחון, עד שהתברר למרבה התדהמה כי המת חי וקיים, אבא לילדים וסבא לנכדים.
הציר שמחבר בין השניים הוא ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי, רקטור אוניברסיטת חיפה וחוקר במדור תש"ח של היחידה הצה"לית לאיתור נעדרים. השבוע הותר לפרסום כי היחידה איתרה את מקום קבורתו של טוראי דב (ברל'ה) ברודר ז"ל, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני שנפל ב־13 במאי 1948. אלרואי עצמו לא היה מעורב בתיק הזה, אך במסגרת שירות המילואים שלו הצליח לפענח שישה תיקים של חללים שמקום קבורתם לא נודע – שלושה מקרבות ירושלים (מרדכי פרנקו, דוד גוטמן ויעקב רוזנבאום), ושלושה מחזית הדרום (ליבקה שפר, יצחק רובינשטיין ובנימין יורק אייזנברג). בספרו החדש "ולא נודע מקומם – שישה נעדרים בקרבות תש"ח" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא מגולל את סיפוריהם של השישה, מתאר כיצד פיענח את תיקיהם באמצעות שילוב של מחקר היסטורי וחקירה בלשית, ומסביר כיצד פתרון תעלומת גוטמן הוביל כעבור שבע שנים לאיתור קברו של רוזנבאום.
בין שתי מלחמות
פרשת חייו של דוד גוטמן היא סיפור של שואה ותקומה, שורשיו במחנה ברגן בלזן וספיחיו מגיעים עד גדות תעלת סואץ במלחמת יום כיפור. תקצר היריעה מלתאר כאן את סיפור הישרדותו – אפשר למלא בו ספר שלם. הוא נולד ב־1921 בכפר על גבול הונגריה־סלובקיה, וב־1942 גויס למחנה עבודה. בשלהי 1944, כחצי שנה אחרי פלישת הנאצים להונגריה, נשלח למחנה ברגן בלזן. "כשאבא הגיע לשם", מספר בנו, חיים גוטמן, "הוא עוד היה חזק ובריא. בכל בוקר היה מפנה מהצריף את גופותיהם של אלה שמתו בלילה". אך ככל שחלף הזמן הלך ונחלש, עד שהפך לצל־אדם.
ב־6 באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה על ידי הבריטים, העלו הנאצים את הניצולים שנותרו על רכבת שהיעד שלה אינו ברור. שבוע נסעו דחוסים כבהמות, עד שהשומרים הגרמנים, שהבינו שגורל ארצם נחרץ, לקחו את הרגליים וברחו. נהג הרכבת השאיר אותה על המסילה באמצע השדות, סמוך לעיירת מגוריו, ונמלט אף הוא. "אבא כבר היה על סף מוות. הוא חלה בטיפוס, שקל 26 קילו והתבוסס בצואה של עצמו. למזלו עברה שם במקרה מחלקת טנקים של הצבא האמריקאי. החיילים הבחינו ברכבת והצילו את מי שאפשר עוד היה להציל. אילו היו מגיעים 48 שעות מאוחר יותר, הוא לא היה בחיים".
ב־1946 עלה גוטמן ארצה באוניית המעפילים אנצו סרני ונשלח למחנה המעצר בעתלית, ומיד עם שחרורו משם התגייס לפלמ"ח. בתמונות מאותם ימים נראה פלמ"חניק שופע שיער, לבוש מכנסיים קצרים ונושא תת־מקלע סטן. ניצול השואה הפך לאחד מיפי הבלורית והתואר.
כשפרצה מלחמת השחרור שירת גוטמן בגדוד הרביעי של חטיבת הראל, שישב בקריית ענבים. כך מצא את עצמו בתוך משוריין באחד הקרבות הקשים ביותר: ניסיון הכיבוש הכושל של הכפר נבי סמואל בין 23־22 באפריל 1948.
אחד התיעודים החשובים של מלחמת העצמאות הוא ספר הפלמ"ח – שני כרכים עבי כרס שיצאו באמצע שנות ה־50. בסוף הכרך השני רשימה מפורטת של חללי הפלמ"ח לפי תאריכים. בעמוד 1,031, בין דב ארליך לאריה דובוב, מופיעה השורה הבאה: דוד גוטמן, נפל בי"ד בניסן, 23 באפריל, במערכה לשחרור ירושלים.
ולא רק שם. ב"כרטיס נפגע" רשמי של ההגנה, שאיתר אלרואי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, מופיעים בכתב יד הפרטים הבאים:
שם: דוד גוטמן.
יחידה: בולגרים (שם הקוד של הפלמ"ח)
סוג: חלל.
תאריך: 24.4.48.
מקום: נבי סמואל.
תאריך הקבורה: 25.4.48.
מקום הקבורה: קריית ענבים.
מסמך נוסף של מטה חטיבת הראל, מה־27.4.48, מפרט את רשימת חללי קרב נבי סמואל. תחת הכותרת "רשימת הנעדרים רובם נמצאו אך לא זוהו", מופיע שמו של גוטמן. הנתונים הסותרים – הן לגבי תאריך נפילתו והן לגבי קבורתו – מעידים על הכאוס ששרר אז. התוצאה היא ששמו השתרבב לרשימת חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, נחרט על אנדרטאות, ואף הוכנה עבורו כרית זיכרון בחלקת הנעדרים בהר הרצל.
עד שנכנס לתמונה רס"ן (מיל') פרופ' גור אלרואי.
לפני הכל: תמונה
אלרואי, 55, התגייס ב־1987 ושירת כלוחם בחטיבת גבעתי. "ממש בסוף הטירונות התחילה האינתיפאדה הראשונה, וכמעט כל השירות הסדיר שלי היה בעזה", הוא מספר. לאחר שחרורו שובץ בחטיבת חי"ר במילואים, ואז גם החל במסלול האקדמי כהיסטוריון שחוקר את העליות הראשונות. "אחרי עשר שנות מילואים בקרבי בא אליי חבר ואמר: 'תשמע, היחידה לאיתור נעדרים מחפשת חוקרים'. התלהבתי מאוד. כשהגעתי אמרו לי: 'אתה היסטוריון, לך למדור תש"ח'".
על פי ההגדרות, "חלל שמקום קבורתו לא נודע (מקל"ן) הינו לוחם צה"ל אשר קיימות לגביו עדויות מהימנות כי נהרג בקרב, אולם לא ידוע מקום הטמנת גופתו". מספר המקל"נים מאז כ"ט בנובמבר 1947 עומד על 239, מהם 93 שנהרגו במלחמת העצמאות, 69 חללי הצוללת דקר ו־16 ממלחמת יום הכיפורים.
התיק הראשון שקיבל אלרואי הוא של מרדכי פרנקו ז"ל, שעלה כנער מטורקיה ונפל בפריצה לעיר העתיקה בירושלים. אחרי כמה שנים של חקירה מפותלת ומלאת תהפוכות, שמוקדש לה פרק שלם בספרו, גילה כי פרנקו נקבר בקריית ענבים ללא כל אות וסימן, וב־2007 נערך לו טקס גילוי מצבה. "כשפגשתי את שני אחיו של מרדכי, בכיתי. ממש. זלגו לי דמעות".
זה אחד ההבדלים המשמעותיים בין עבודתו האקדמית כהיסטוריון לבין שירותו כחוקר אית"ן. "להיסטוריון אסור להתחבר רגשית למושאי מחקרו", מסביר אלרואי. "כשאתה כותב על הרצל אתה לא קורא לו תיאודור, וכשאתה עוסק בבן־גוריון לא תכתוב: 'דוד רצה ככה ככה'. אבל לנעדרים אני קורא תמיד בשמותיהם הפרטיים: מרדכי, דוד, יעקב, יצחק, יורק, ליבקה. זה חלק מהחיבור האישי העמוק. ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא לחפש תמונה של החלל, למרות שזה לא אמור לקדם אותי בחקירה. אתה מסתכל על התמונה ובוחן אותה: איך הוא הסתרק, האם הישיר מבט למצלמה. זה סוג של הבטחה שאני נותן לעצמי: 'אני אמצא אותו'".
במקרה של גוטמן, הוא אפילו לא הספיק למצוא תמונה, שכן התיק פוענח תוך 12 שעות בזכות צירוף מקרים כמעט מיסטי. "ערב אחד התקשר אליי נרי אראלי, שהיה אחראי על תחום תש"ח, וביקש ממני להתחיל לחקור את תיק דוד גוטמן. השאלה הראשונה ששאלתי אותו, אין לי מושג למה, הייתה: 'איפה הוא גר לפני המלחמה?'. ענה לי נרי: 'בשפיה'.
"למחרת בבוקר, בשעת הקבלה שלי באוניברסיטה, נכנסה אליי סטודנטית כדי להתייעץ לגבי נושא לעבודה סמינריונית, ואמרה שהיא רוצה לכתוב על שפיה בעלייה הראשונה. שאלתי למה דווקא שפיה והיא אמרה: 'אני מורה בפנימיית שפיה ורוצה לכתוב על ההיסטוריה של המקום'. ואז שאלתי אותה: 'את מכירה את דוד גוטמן?'. 'בוודאי', ענתה. 'הוא לימד שנים בפנימיית שפיה, ולקראת כל יום עצמאות אני מזמינה אותו לספר לתלמידים על קרבות תש"ח'. הייתי בהלם. שאלתי אותה היכן לחם, והיא אמרה: 'בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בקרבות על הדרך לירושלים'. התקשיתי להאמין שאנחנו מדברים על אותו דוד גוטמן, אבל היא נתנה לי את מספר הטלפון שלו, ועוד באותו ערב הגעתי אליו הביתה. פגשתי איש מקסים ומצחיק ובעיקר – חי. הסיפור הזה עירער אותי לגמרי. עד היום".
באיזה מובן?
"שני האויבים הגדולים ביותר של ההיסטוריון הם הנוסטלגיה והמקריות. וכאן יש צירוף מקרים מטורף. אם לא הייתי שואל את נרי איפה גוטמן גר, ואם אותה סטודנטית לא הייתה נכנסת אליי למחרת בבוקר, אין סיכוי שהייתי מוצא אותו מהר כל כך, אם בכלל. זה עירער את כל תפיסת עולמי כאדם רציונלי וכאיש אקדמיה. כאילו איזה מלאך משמיים כיוון אותי. אני לא מאמין בדברים האלה, אבל אין לי שום הסבר שמניח את הדעת".
גם אחרי ששמו של גוטמן נמחק מרשימת חללי צה"ל, לא ברור מה קרה לו שם, בנבי סמואל. "אבא היה באחד המשוריינים וכבר בתחילת הקרב קיבל מכה חזקה בראש ואיבד את הזיכרון", מספר חיים. "כמה ימים אחר כך מצאו אותו מסתובב בקריית ענבים".
עדות לכך אפשר למצוא במסמך שאיתר אלרואי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. זהו דוח כוח אדם מ־13.5.48, יותר משבועיים אחרי קרב נבי סמואל, שבו נכתב כי "גוטמן דוד נמצא אצל יאיר דגנרטים". "דגנרטים" הוא הכינוי שניתן בפלמ"ח להלומי קרב, אף שלפי תיאורו של הבן, גוטמן איבד את הזיכרון כתוצאה מפגיעה פיזית. דוח כוח אדם נוסף מ־15 במאי, יום הקמת המדינה, מציין כי גוטמן "סתם מסתובב ואינו שייך לאף כיתה". וכך, בעוד שמסמכים רשמיים של הפלמ"ח העידו שנפל בקרב, מסמכים אחרים העידו ששרד אותו. דבר אחד הוא כן זכר. "הטילו עליי לקבור את הנופלים", סיפר בפגישתו עם אלרואי. "הביאו אותם לעליית הגג ברפת של קריית ענבים. הגופות היו מונחות שם כמה ימים מכיוון שלא הספיקו לחפור את הקברים. היה ריח נורא". הוא, שכמה שנים קודם לכן היה מוציא בכל בוקר את המתים מהצריף בברגן בלזן, נאלץ לחזור על המטלה הנוראה הזאת.
הרפת של קריית ענבים הפכה בשנים האחרונות למתחם בילויים ובו שתי מסעדות. ספק אם מישהו מהסועדים או המלצרים יודע מה התרחש כאן.
פריצת הדרך
שבע שנים אחר כך, ב־2010, איתר פרופ' אלרואי את מקום קבורתו של יעקב רוזנבאום ז"ל. פענוח תיק גוטמן, והמסמכים שמצא בארכיונים, הם שהובילו לפריצת הדרך. "ברשימה המקורית של חללי נבי סמואל מופיעים 36 שמות, מתוכם 32 שהובאו לקבורה וארבעה נעדרים, בהם יעקב רוזנבאום ודוד גוטמן – שאותו מחקתי מהרשימה", הוא מסביר. "על קבר האחים בקריית ענבים ספרתי 34 כריות עם שמות חללי הקרב. השם החסר היה של יעקב. ואז מצאתי מסמך מודפס נוסף שבו נכתב: 'בקבר האחים של קריית ענבים נקברו 31 גוויות, 10 מהן לא זוהו. לפי מספר הנופלים יש להסיק ש־4 עדיין נעדרים". בתחתית העמוד הוסיף מישהו בכתב יד: 'הובאו ב־25 (באפריל) עוד 4'. כיוון שאת גוטמן מצאתי בחיים, המשמעות היא שהחלל ה־35 הוא רוזנבאום".
הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל אביחי רונצקי ז"ל, אישר את סגירת התיק, וראש אכ"א, האלוף אבי זמיר, נתן את החותמת הסופית, וב־25 במארס 2010 נערך בקריית ענבים טקס גילוי מצבה עם שמו של יעקב רוזנבאום. כיוון שלא נותר לו אף קרוב משפחה חי, מקפידים גור אלרואי וחיים גוטמן לפקוד את קברו בכל יום זיכרון. וגם זה חלק מהחיבור האישי של חוקר אית"ן למושאי המחקר שלו.
חיים גוטמן, בן 73, תושב הוד השרון, כיהן בתפקידי ניהול בכירים, בהם מנכ"ל פיצה האט והמשנה למנכ"ל דור אלון. מאז צאתו לגמלאות הוא מקדיש זמן ומשאבים רבים כדי לחקור, לתעד ולהעביר לדור הבא את הסיפור המשפחתי שלו.
גם בסיפור הזה יש סגירות מעגל וצירופי מקרים מעוררי פליאה. אחד מהם קשור להיכרות בין אביו לבין אמו, אהובה, שהלכה לעולמה לפני כחמש שנים. "במקביל לחיזוריו של דודי (דוד), חיזר אחריי גם אריה בירו, שהיה שוויצר גדול", סיפרה. בירו שירת אז במחלקת הסיור של הגדוד הרביעי והתקדם בצה"ל עד דרגת תת־אלוף. "יום אחד אריה בירו השתגע, ואיים שיהרוג את דודי כי נמאס לו מהמצב הזה. קלרי חברתי נסעה מיד לדודי והתריעה בפניו על כוונתו של אריה. חרף זאת דודי בא לבקר אותי ולהפתעת כולם אריה הוציא את הכדור שהיה באקדחו, הראה אותו בדרמטיות לדודי ואמר: 'הכדור הזה היה מיועד לך, אבל אני מבין שאגי (אהובה) מאוהבת בך'".
25 שנה קדימה. מלחמת יום כיפור. חיים גוטמן הוא מפקד פלוגת טנקים במילואים בגדוד 183 של חטיבת הראל, אותה חטיבה שבה שירת אביו. ב־9 באוקטובר השתתף הגדוד בקרבות הבלימה בפתחת הג'ידי, כשמולו כוח מצרי גדול בהרבה שנערך ממזרח לתעלה. "המח"ט, יעקב ברעם, נשלח למשימה אחרת, ומי שמילא את מקומו היה אותו אריה בירו, אז כבר אלוף משנה. בירו נתן לנו פקודה להסתער לעבר התעלה למרות יחסי הכוחות הבלתי סבירים. אני זוכר אותו אומר ברשת החטיבתית, במבטא ההונגרי שלו: 'ננפנף אותם למים'. זו הייתה פקודה לא הגיונית, אבל ביצענו אותה. ובהסתערות הזאת איבדתי שני טנקים ונהרגו לי חמישה אנשי צוות. גם מ"פ מקביל אליי, סרן דוד בלט ז"ל, נהרג באותו קרב, מפגיעת טיל סאגר. לא אשכח איך זחלתי לטנק שבו נותרו שרידי גופתו, נכנסתי לתא הנהג, משקשק מפחד, ואחרי כמה ניסיונות הצלחתי להניע אותו ולהסיע אותו אחורה. אחרי הפסקת האש חזרתי לשם עם אנשי הרבנות כדי לחלץ גופות של שני אנשי צוות נוספים מהפלוגה שלי שנותרו בשטח".
נורמנדי שלנו
שישה גיבורים אנושיים יש בספרו של אלרואי – חמישה מתים ואחד שהתברר כחי ונפטר כמה שנים אחר כך בשיבה טובה. אך ישנו גיבור נוסף: בית העלמין בקריית ענבים. "המקום הזה מזכיר את בית הקברות הצבאי האמריקאי בנורמנדי שבצרפת, שבו נטמנו הנופלים בפלישה אל אדמת אירופה", אלרואי אומר. "שם, כמו כאן, אתה מקבל המחשה למחיר הכבד של המלחמה. אגב, אני חושב שמח"ט הראל במלחמה, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, היה צריך להיקבר בקריית ענבים, לצד חייליו".
והוא מוצא סמליות גם במספר התיקים שפיענח. "שישה חללים מתוך 6,000 הנופלים במלחמת העצמאות, מתוך 600 אלף התושבים היהודים שהיו כאן עם הקמת המדינה". וכל זה, אומר ההיסטוריון שאינו מאמין בצירופי מקרים, מתחבר למספר הנורא מכל: שישה מיליון. •
