"איך לא ידעתי מזה", היא אומרת, "איך סמכתי עליה?" העיניים שלה שחורות כמו באר של ייאוש. לפני יומיים היא חזרה משבוע מדהים באיטליה שבו לא טרחה לפתוח אף אפליקציה, בטח לא את זו הגיהינומית של הבנק. רק כשהיא חזרה לארץ היא נכנסה לבדוק איפה היא עומדת, וככה גילתה שבזמן שהיא הייתה ברומא, המתבגרת שלה הוציאה 4,000 שקל באפל פיי ועוד 1,300 לחברה להשכרת קורקינטים חשמליים.
"מה?" אני אומרת לה, "על מה היא הוציאה 4,000 שקלים באפל פיי?" "על קפה, על שייק פירות בקיוסק בשדרה", אורית אומרת, "על פעמיים המבורגר ביום, פעם עם אחותה הקטנה ופעם עם החברות בערב". "וכל זה הצטבר לכזה סכום?" אני אומרת, כי מדובר בסכום של שכר דירה, ובאמת קצת קשה להאמין. "היו גם הוצאות גדולות יותר, כמו קניות שהיא עשתה בזארה, אבל האמת היא שעל זה היא כן דיווחה וביקשה את הרשות שלי. היא לא צריכה להרחיב למה היא אישרה לבת שלה לעשות שופינג פיצויים בעודה לוגמת יין על איזו מרפסת באמיליה רומנה. זה די ברור. היא הרגישה אשמה על זה שהיא הרשתה לעצמה לנטוש שתי ילדות בבית ולטוס למסע תענוגות ברומא עם החבר החדש שלה, איש סאונד חתיך והרפתקן.
לפני שהיא נסעה לחו"ל, היא כמובן וידאה שלבת הגדולה שלה יש את אפליקציית האפל פיי בטלפון עם פרטי כרטיס האשראי של אמא בפנים. היא הרשתה לה להוריד אותה מזמן, כדי שלעולם לא תיתקע בלי מונית בשתיים בלילה. וגם הפעם היא עשתה את זה בגלל "ליתר ביטחון" היהודי הזה שלנו. שלא תרעב חלילה, שיהיה לה לקנות להן משהו לנשנש כשיימאס להן מהלזניות הקפואות שהיא השאירה כמו בטונדות של אשמה במקפיא. אבל בעיקר היא רצתה לקנות ככה שקט, מצפון רגוע לאמא שהתגרשה ועכשיו היא נוסעת לאכול פסטה שחורה עם החבר החדש שלה ולהרגיש שוב בת 20.
לא סתם אחד השירים שהכי תפסו בשנה האחרונה היה "תיק קטן" של נס וסטילה, עם המילים הבלתי נשכחות "כל אחת סוחבת איתה תיק קטן / מספיק לה גם אם זה רק תיק קטן". השיר הזה הפך לסוג של המנון אצל ילדות דור הטיקטוק שלנו, כי ככה בדיוק הן מעוניינות לצאת לרחוב - עם תיק זעיר ואטיטיוד בגודל יבשת. רק לדבר אחד חשוב אין מקום; לכסף שקיבלת מאמא. בטח לא למטבעות הכבדים כמו הפסל של תומרקין שאני שמה לבת שלי בתוך כף היד. זה אולי נשמע מוגזם, אבל אני נשבעת שככה רוב הילדות בתל־אביב רואות את עצמן. כמו איזו טיילור סוויפט שבחיים לא תראו אותה מסתובבת עם תיק צד עצום ושחור, כי מה אני, איזו אמא דאגנית שנכנסת לחרדה שהיא תיתקע בלי התרופה למפרקים או מגבון לח? לא, את רוצה להיות הפצצה הצעירה הזו שפשוט מגיעה למקומות והיא כל כך יפה ומפורסמת שהדלתות, וגם הקופות, מנחשות אותה מעצמן.
בכל מקרה, אורית אומרת, הילדה אמנם הוציאה הון תועפות, ובכל זאת היא אמרה לעצמה שזה לא נורא, מעידה חד־פעמית כי אמא בחו"ל. אלא שיומיים אחרי זה אורית גילתה שמחפשים אותה מהבנק, אז היא התיישבה ובדקה את כל ההוצאות שלה וגילתה שההוצאה הזו באפל פיי לא חריגה בכלל. מתברר שיש לה כל חודש הוצאות של לפחות 3,000 שקל רק מהבת שלה שהיא אפילו לא ידעה עליהן. כבר חמישה חודשים שהבת שלה חוגגת כאילו היא יורשת של חברת ספנות נורווגית, והיא לא טורחת לוודא שזה לא קורה.
לרוב האנשים זה בטוח נשמע מופרך; מי סתום מספיק כדי לא לבדוק את החשבון שלו ולהתנהל כמו מרים אדלסון? אבל האמת היא שיש מעמד ענק של מדחיקנים כלכליים במדינה הזו, והוא רק הולך ומתרחב. עובדה - בכל שנה נתב"ג מגיע לשיאים חדשים של נוסעים למרות שהמצב הכלכלי הולך אחורה. השדה מלא באנשים ששוב לקחו הלוואה או פתחו כרטיס חדש רק כדי להצליח לקחת את הילדים לחופשת הקיץ, שנהייתה ממש סמל סטטוס שאי־אפשר לשרוד בלעדיו בכיתה. יש פה בועה שאולי תתפוצץ ואולי לא, אבל מה שבטוח, האנשים שחיים בתוכה מתפוצצים כמו פופוקורן מוכן ברגעים אלו.
יש לי אינספור חברים שכבר קיבלו את שיחת הטלפון מהבנק, שעומדים למכור דירה או לוקחים עוד הלוואה בתנאי לולאת חנק. מעמד המדחיקנים הכלכליים עומד לקרוס, ואיתו הילדים שלו, שחיים בסרט. סרט שבו הם מנופפים באייפון שלהם לעבר הקופה בשיא הטבעיות, כי הוא ממילא חלק מהגוף שלהם, ומה יותר טבעי מזה שהוא גם יקנה להם פיצה עם טופינג מושקע של רצועות שייטל ושמן כמהין.
"זה כמו בגידה", אורית אומרת עכשיו, "איך היא לא חשבה עליי? איך היא ביזבזה ככה את הכסף של אמא שלה בלי לדפוק חשבון, בלי להרגיש לרגע אשמה על מה שזה יעשה לי? את מתארת לעצמך אותנו ככה בגילה, שורפות את הכסף של האמהות שלנו בלי למות מפחד?"
ויש לי את כל האמפתיה בשבילה, אלוהים יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי בסכנת עוני רק כי לבת שלי התחשק להזמין את כל החברות בבית הפנקייק על חשבון האפל פיי של אמא. ומצד שני, אני רוצה לטלטל אותה. הילדה אולי אשמה, אבל מי שיותר אשמה זו האמא שלה. בפועל, מה שהיא עשתה זה לשים אקדח כלכלי מעשן ביד של הבת שלה, ואז לצפות ממנה להפגין איפוק פיננסי קריר רק כי היא ילדה אחראית ורקדנית מצטיינת.
כי למה, בעצם, לילדים שלנו יש אפל פיי ואופניים חשמליים אם לא מאשמה הורית מטורפת? זה דור של ילדי אפל פיי עם יד קלה על ההדק, יד קלה שכולה באה מהלב הכבד של ההורים. רובנו אשמים במשהו ומנסים לפצות על זה. על הגירושים. על האני הלכתי עם הלב שלי, אז שהיא לפחות תלך עם האשראי שלי.
כשאורית ראתה כמה כאב וסבל הגירושים גורמים לילדות, האשמה הזו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהאימהות שלה. כשמתגרשים, כל אחד מהגרושים רוצה להיות הבית הטוב יותר לילדים, זה שלוקח לחו"ל ותמיד מוצאים במקרר שלו גלידות. כל הזמן היה לי בראש את מה שאמרו לי גרושות אחרות, שבגיל 15 הילדים בדרך כלל בוחרים בעצמם עם איזה הורה הם מעדיפים לגור ואז לכי תגררי מתבגרת גותית ששונאת אותך לבית משפט למשפחה כמו באיזה סרט אמריקאי מטופש. צריך להגיד את זה, גירושים זה דפוק לילדים לא רק בגלל מה שעובר עליהם - זה דפוק בגלל איך שזה משנה אותך כהורה. גורם לך להפוך לנואש לייסד איתם קשר כמה שיותר הדוק ובלתי ניתן להתרה עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו לבחור לנטוש אותך. אתה בעצם מגדל אותם בפחד, חשש תמידי שהם יעברו לסניף המתחרה.
ממש כמו אורית, גם אני צופה בילדה שלי נכנסת ויוצאת מהבית כמו איזה מיליונרית ששכרה קומה שלמה במלון שלי. גם לי כבר אין כוח לנדנד לה – אולי תאכלי סלט וחביתה לפני שאת יוצאת שוב? אז אני עושה בדיוק מה שעשיתי עם המצב הכלכלי האמיתי שלי, מדחיקה את זה. מרגיעה את עצמי שהיא לא רעבה, שהיא כבר חטפה איזה פלאפל מדמי הכיס שנתתי. "רק שבפנים", אני אומרת לאורית, "אני יודעת בבירור שכל דמי הכיס שלה הלכו מזמן על הלק ג'ל. אז למה אני משקרת לעצמי?".
הנה עוד אשמה של בני דורנו, אנחנו מפחדים מהילדים המתוחכמים שלנו שמתנהגים כמו רווקים מבוקשים בני 40 עם שיק אורבני, לא רוצים להרוס את האווירה הכיפית בבית. זו בעצם בול אותה הדחקה שדור שלם של ישראלים עושה כרגע עם המינוס. כמה פעמים כבר הראו לנו כתבות שמוכיחות בנתונים סטטיסטיים שכלי הרכב החשמליים רוצחים את הילדים שלנו? לא משנה, נדחיק את זה ונשכור להם כזה, כי אפילו תאונת דרכים לא מספיק מזעזעת כדי לנצח את ההדחקה הישראלית. ולמה אנחנו מצפים כשאנחנו מכניסים את פרטי האשראי שלנו לתוך הסמארטפון? שהם באמת יעמדו בפיתוי הזה לעשות תנועת נפנוף קלה מול הקופה ברגע שההורמונים הפראיים שלהם צורחים להם שהם מתים לצ'יפס?
"אנחנו קונות שקט", אני אומרת לה, "אומרות לעצמנו שהעיקר שבבית נעים, שהילדה בטוב, היא התבגרה ויש לנו מערכת יחסים מצוינת. ובעצם זה לא נכון, כי יש הרבה כעס שלהן עלינו שלא יוצא כי אנחנו מחליקות להן על הלייף סטייל, המון גבולות שלא הצבנו, למרות שהנפש שלנו צרחה שדי כבר". ופתאום זה מעציב אותי, לגלות כמה האינטימיות הזו שלנו מזויפת. איך לא רק התיק קטן, גם האמת שבינינו מכווצת. לא מדברים על כמה קשה אמא עובדת, לא לומדים שאפשר לאהוב אותה ולסלוח לה גם כשהיא מסרבת לתת כסף להופעה.
זה בעצם דומה לשיטה המסוכנת של האשראי, רק שהפעם מדובר באשראי רגשי, יומיומי. לא בא לי להתעמת עם הילד עכשיו, אני אדחה את זה לשעת חסד אחרת, לא מתחשק לי לשאול אותו ממה הוא חי, אז שיבזבז עד שזה יתגלה לי כמו בגידה מגעילה. יש פה איזה שקר, איזה כאב שלא רוצים להתעמת איתו, אז מחליטים לחלק אותו בתשלומים. באפל פיי של הלב. אני ואורית, ואולי עוד הרבה הורים, פשוט לא רצינו לדעת, הצלחנו להדחיק ילדים מתים על קורקינטים, אז מה זה בשבילנו כמה בזבוזים? כל הזמן הזה בעצם עשינו מה שמעמד הביניים החנוק עושה כשהוא לוקח הלוואה. היום יש נעימי בבית והילדה מחייכת, מחר נחשוב איך להחזיר את השליטה. רק שבשיטת הכאב שמחולק לתשלומים ארוכים, את בסוף באמת פושטת את הרגל. כלומר, את מגלה שאת כבר מזמן־מזמן בפשיטת רגל חינוכית.
כי מאיפה הילדות למדו לטשטש את ההוצאות שלהן אם לא מאיתנו? הן דור שני להדחקה, הן היורשות הלא־עשירות של הבזבזנות והבריחה משיחת הטלפון של הבנק שהן ראו אצלנו. "תראי אותי", אורית אומרת, "כל כך לא רציתי להגיד לה לא כשהיא רצתה להזמין וולט, ועכשיו אני אצטרך להגיד לה לא על עוף לשבת". ×
פתאום זה מעציב אותי, לגלות כמה האינטימיות הזו שלנו מזויפת. לא מדברים על כמה קשה אמא עובדת, לא לומדים שאפשר לאהוב אותה ולסלוח לה גם כשהיא מסרבת לתת כסף להופעה
