בסוף ספטמבר פירסמה הספרייה הלאומית את הסמליל (לוגו) החדש שלה. את הסמליל הישן עם הספר בצבעי דגל ישראל החליפו שני קוים שחורים בצדדים, וכמו כן השם של הספרייה בעברית קיבל פחות בולטות. קשה לחשוב על שינוי סמליל שגרר תגובות זועמות כמו המהלך הזה: לא רק דמויות ציבוריות, פובליציסטים ועיתונאים, אלא גם גולשים, שכתבו בין היתר "ספרייה לאומית בלי סממן לאומי" ו"כשאומרים ספרייה לאומית, לאיזה לאום הם מתכוונים?" גם שר החינוך יואב קיש הוציא מכתב זועם. בעקבות כל אלו, פירסמה השבוע הספרייה הלאומית הודעה רשמית שלפיה החליטה לחזור לסמליל הישן שלה. החלטה טובה.
במקביל, רצף אירועים שונים מוביל - כך נראה - לירידה בתמיכה במחאה נגד הממשלה. תחילה היה זה הראיון של "אחים לנשק" לתוכנית "60 דקות" שהעלה את חמת הציבור - שכן הוצאת דיבה של חיילי צה"ל ומדינת ישראל אינה מקובלת בקרב רבים בציבור, כולל מי שחשבו שהמחאה צודקת; ואם החרקירי הזה לא היה מספיק, הגיע האירוע המכונן של הרס תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל־אביב, שאחריו פיצוץ של הקרנת סרט לנשים בלבד בירושלים שהסתיים בעוגמת נפש לנשים מבוגרות ובכי של ילדות קטנות.
ומה הקשר בין האירועים? מה לסמליל של הספרייה הלאומית, לתקיפת מתפללים ביום כיפור ולפיצוץ של הקרנת סרט לנשים בלבד? הקשר הוא לאומיות. בניגוד למחשבה הרווחת בקרב קבוצות בעלות "יוקרה ציבורית" - הלאומיות עדיין חיה, בועטת ומנהלת סדרי עולם. כך, למשל, ראינו כיצד בתחילת המחאה נרתמו לטובתה מי שנחשבים לשמנה והסולתה של החברה הישראלית - האליטה באקדמיה, בצבא, בהייטק, בכלכלה וכו' - ומאז היה זה דווקא הציבור הלאומי שהכתיב את המציאות: אחוזי ההגעה למילואים היו מהגבוהים ביותר; דובי פרנסס לא ויתר לעינת גז (שעכשיו מתכוונת לנאום בסעודיה, מדינה דמוקרטית ידועה); ומהלך המחאה של "ביג" לסגירת עסקים נבלם על ידי רמי לוי, "אופטיקה הלפרין" ואחרים. גם אם המילה "לאומיות" לא היתה חלק מהשיח באופן רשמי, הרי שברור שהיא זו שהובילה את ההתנגדות למחאה.
גם הטקטיקה של שימוש בדגל לא עבדה לאורך זמן, כי מהתחלה היא לא הייתה אותנטית. דגל ישראל, שאנשי המחאה התגאו ב"ניכוס מחדש" שלו, הפריע להם מאוד כששימש כמחיצה בתפילה בדיזנגוף, ואז יצאו תמונות שלו כסמרטוט ליד המזרקה, נגרר; ביזוי הדגל וההמנון על ידי הוספת "חופשי בארצנו" על הדגל גם לא תפס - ההמנון לא מסתכם בחופשי בארצנו, יש בו גם "נפש יהודי הומייה", ולא, את עיצוב הדגל לא משנים על פי מצב הרוח. וגם באופן רחב יותר, התנהלות שנתפסה ככזו שאינה חלק מהמחויבות ללאום וללאומיות, זכתה לביקורת נוקבת - לא משנה אם זה צה"ל, שבמשך זמן הציבור לא קיבל ממנו תשובות, נשיא המדינה או בני גנץ. וכן - גם הספרייה הלאומית.
אז בניגוד למה שטוענים חלק מהחוקרים בחוגים למדע המדינה - פרופסורים ודוקטורים שלרוב גם לובשים חולצות של "אין אקדמיה בלי דמוקרטיה" - הלאומיות ממש לא מתה, וכוחה אפילו לא ירד. רמז קטן לעתיד - הוא גם לא יירד. כי בסוף, היא הוכחה כאחת התופעות הרציונליות ביותר.
