"זה לא סרט אֶבל, זה לא סרט זיכרון", אומר אביב גפן בפתיחת הדוקו היפה שלו על אביו, יהונתן גפן ז"ל. הוא דובר אמת, אבל כותרת המשנה של הסרט, "סיפורו של יהונתן גפן", לא מדויקת: אין כאן ביוגרפיה של אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתולדות המדינה, אלא מאמץ של בן כואב ופגוע לפענח אחת ולתמיד מדוע הקשר שלו עם אביו היה כל כך מסובך ומדמם, עד כדי תיאורו בהלוויה בתור "קרב אגרוף".
בתור שכזה, "אבא. סיפור" מוכיח שמלבד הנטיות האמנותיות, אביב ירש מיהונתן עוד תכונה שעובדת יופי בקרב הקהל אך כנראה הסבה לשניהם לא מעט צער: קילינג אינסטינקט. את מה שיהונתן עולל למשפחתו בספר "אשה יקרה" ולחבורת "לול" ב"חומר טוב", אביב מעולל ליהונתן, תוך כדי שימוש נבון בכלים שבהם הוא מצטיין: חדות וחוצפה לצד הומור ויכולת לייצר קרבה ואמפתיה. גלריית המרואיינים והמרואיינות בסרט, משלום חנוך ועד יו"ר האופוזיציה, התיישבה מול המצלמה בידיעה ברורה שהסרט הזה יהיה יותר סגירת חשבון מתשדיר שירות. השתתפותם מעידה לא רק על הערכתם לאב, אלא גם על הזדהות עם הבן.
אמנם, צופי וצופות "שנות הירח" וסתם חובבי ז'אנר משפחת גפן־דיין לא גילו בסרט פרטים חדשים (מלבד העובדה שהפאתוס בקריינות של גפן נותר קרינג'י גם בדוקו), כך שבהחלט נותר די והותר מקום בעתיד עבור הגרסה המלאה ל"סיפורו של יהונתן גפן". גם בזווית המשפחתית, שהיא המרכזית והכי מעניינת בסרט, בלטו כמה דמויות בחסרונן, ובראשן שירה ונטשה גפן. כמו כן נדמה ששיחה עם מישהו שהיה לצד יהונתן בקרב תל פאחר, שמוצג כסיבת הסיבות לנפשו הפצועה, הייתה תורמת לחיזוק הפואנטה.
אולם, כמסע של ילד שרוצה להבין את אבא שלו ובעצם את עצמו, "אבא. סיפור" הוא מסמך חזק, חשוף ונוגע ללב. ניתן ללמוד ממנו על מחיר המלחמה וכיצד הוא מתייקר מאוד כשהוא נוחת במלוא העוצמה על אדם רגיש וטראומטי מלכתחילה. מאידך, גם הנרקיסיזם המפורסם של אביב משתקף בסרט בצורה חיננית וחמודה, הן בזכות דיאלוגים כנים מאוד ומצחיקים נורא והן משום שברור שהפעם הוא לא מזייף: לא את הכמיהה שלעולם לא תתמלא להיות מוערך על ידי אביו הנערץ ולא את המסקנות המרוככות שלו כלפיו לקראת סיום.
כמו כן "אבא. סיפור" הוא גם הזדמנות לומר שעם כל הכבוד, הכוכבת האמיתית של הסרט חיה ובועטת. למעשה, בהופעתה של נורית גפן מסתתר רעיון: תוכנית אירוח משותפת לאביב ואמו. אם השניים ישחזרו שם את הווי הנשיקה־סטירה הנהדר שלהם, אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' מוזמנים להתחיל לארוז.
בקטנה
רפי קדושים, אדם שהקשרים שלו בליכוד מרשי־ מים כמו גיליון ההרשעות שלו, יצא אתמול לבליץ ראיונות שבהן ניסה לשווק את עצמו כמועמד לגיטימי למועצת העיר הרצליה מטעם מפלגת השלטון. אומנם הקמפיין רשם תקלה בדמות תחקיר של עמרי מניב בחדשות קשת, שהטיל צל על הצהרות ה"אני? עבריין?" שלו, אבל אל דאגה: השרים והשרות ימשיכו לעלות לרגל והחיקוי של אלי פיניש בוא יבוא.
