במדינה זו יש גירעון ענק בתקציב, קרוב ל־7% מהתוצר המקומי והתחזיות לשנים הקרובות לא מבשרות צמצום. צרה צרורה, מפני שהיחס בין החוב של ממשלת המדינה לבין התוצר שלה כבר מגיע ל־120%. צרה כפולה מפני שהפרלמנט של המדינה הזו, על שני בתיו, משותק במאבקים מפלגתיים וכתוצאה מכך אין לה גם חוק תקציב מאושר, אלא הוראות שעה שפקיעתן מאיימת כל כמה חודשים לשתק את הממשל. לפי סוכנויות לדירוג אשראי, צמיחתה הכלכלית של המדינה הנ"ל תהה זניחה בשנים הקרובות.
בגלל שיעור האינפלציה הגבוה, הבנק המרכזי של אותה המדינה נאלץ להעלות השנה את הריבית לגובה רב – וימשיך להעלותה, או לפחות יימנע מהורדתה. האיגודים המקצועיים במגזר העסקי דורשים לכן העלאות שכר דו־ספרתיות, בין 18% עד 25% ומשביתים חלקים לא מבוטלים מהמשק.
אם לא די בכך, המדינה הנ"ל נכנסת לשנת בחירות שבה יתמודדו שני מועמדים באזור גיל 80 על תפקיד הנשיא. האחד נאשם בשורה של עבירות, מהמרדה עד מרמה. המתמודד השני מתקשה לתפקד בצל חקירות נגד בנו, הנחשד בשחיתות. ביטחון הפנים של המדינה על הפנים: ערים שהיו יעדי מגורים נחשקים הפכו לשכונות עוני, סמים וירי אקראי.
ולבסוף, שוק המניות של המדינה – וכבר ברור שהכוונה כאן לארצות־הברית של אמריקה – טיפס השנה לגבהים חדשים למרות הרווחיות הריאלית היורדת של החברות עצמן וניפח בועה פיננסית מסוכנת.
אף על פי כן הדולר האמריקאי מתחזק ברוב העולם - ומתחזק מאוד בישראל. לכאורה חידה: הרי לפי הנתונים והתחזיות באוצר ובבנק ישראל, מצבנו הכלכלי משופר בהרבה מהאמריקאי. גם אם הגירעון בתקציב יגיע השנה ל־2.2% מהתוצר הוא יהיה רק שליש מהגירעון (יחסית לתוצר) של ארה"ב. היחס אצלנו בין החוב הממשלתי לתוצר יהיה השנה נמוך בחצי מאמריקה. הכנסות המדינה ממסים אמנם התכווצו אך מהסיבות הכלכליות הנכונות והמיוחלות: פיצוץ בועת הנדל"ן וניפוץ בועת האקזיטים. מאזן התשלומים הבינלאומי של ישראל נותר חיובי מאוד ורזרבות מטבע החוץ גבוהות. צמיחת המשק שומרת על קצב סביר, 3% בשנה, בולט לטובה בהשוואה בינלאומית.
ישראל אף ירדה ממקום ראשון ביוקר המחיה היחסי בקרב מדינות OECD בקיץ אשתקד, למקום חמישי כעת. הירידה צפויה להימשך. והנורמליזציה עם סעודיה כבר מתרחשת.
מה אם כן משפיע על התייקרות הדולרים הנסחרים בשוק חופשי? מלבד השיגעון הקבוע של שוקי מטבע, המצטיינים בחוסר היגיון כלכלי (שער חליפין אתמול של 3.86 שקלים לדולר לא רציונלי כלכלית, כפי שלא היה רציונלי בסוף 2021 שער של 3.1 שקלים לדולר), הפעם הפיחות המואץ מקורו העיקרי בחוסר האמון הגובר של מעמד הביניים הישראלי בממשלת בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. כשהידרדרות המטבע נובעת מתחושת הייאוש של החברה האזרחית הישראלית מהממשלה בירושלים, מצעדיה והחלטותיה – אין דרך כלכלית או מוניטרית לבלום אותה. רק פוליטית.
קריסת האמון בממשלה המכהנת לא מפתיעה. בענייני פנים יש לה סדר יום מעוות, ביצועים כושלים, מעידות על כל צעד ושעל, משילות ברמה ירודה מאין כמותה והתמכרות לאידיאולוגיות ש־80% מהציבור סולד מהן. אין שר אוצר המתמצא בכלכלה, אין שר תקשורת המבין תקשורת, אין שר שיכון המבין בשיכון לא־חרדי, ואין ראש ממשלה השולט בממשלה ויש שר לביטחון לאומי המסכן את הביטחון הלאומי. לא ברור מה יותר גרוע בממשלה זו, חסור האונים או חוסר הכיוונים. כנראה שניהם באותה מידה.
את המחאה הציבורית הדועכת - אכן דועכת - בקפלן, מחליפה עכשיו המחאה המזנקת בשוק שקל־דולר: ישראלים מפגינים פחות ברחובות ורצים יותר לדולרים בבנקים. הם קונים, הזרים מוכרים. זה הביטוי העכשווי והמוחשי של נתק בין ממשלת המדינה לאזרחיה. כשהדמוקרטיה בסכנה, גם המטבע בסכנה.
אין שר אוצר המתמצא בכלכלה, אין שר תקשורת המבין תקשורת, אין שר שיכון המבין בשיכון לא־חרדי, אין ראש ממשלה השולט בממשלה ויש שר לביטחון לאומי המסכן את הביטחון הלאומי
