הנריך היה ילד כבן חמש ב־1945 בוילנה, כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה. את רוב חייו בילה אצל המטפלת הליטאית הקתולית, לה נמסר על ידי הוריו לפני שגורשו לאושוויץ. כשחזר כנגד כל הסיכויים, ניהל האב מאבק קשה לקבל את בנו. "קוראים לך אברהם", אמר לו, כשהגיע לקחת אותו בשמחת תורה, והחליט לקחת את ילדו לבית הכנסת הגדול של וילנה. קומץ מתפללים, אודים מוצלים מאש, רקדו שם בכל כוחם בהקפות.
אברהם הביט בעיניים פעורות בהווי ובאב שלא הכיר, ונסחף. נטל סידור בידו, ונכנס עם אביו למעגל. חייל במדי צבא רוסיים שהביט במראה בתדהמה, ניגש אל האב ושאל: "הילד יהודי?" וכשנענה בחיוב, אמר בהתרגשות:
"אלפי קילומטרים נסעתי בכל ארבע השנים הנוראות האלו וזהו הנער היהודי החי הראשון שפגשתי". וביקש לאפשר לו לרקוד איתו לכבוד התורה, כשהוא יושב על כתפיו.
את הריקוד הזה לא שכחו הנוכחים במקום. בלב האב התחזקה התקווה. אברהם פוקסמן הגיע עם אביו לארה"ב, היה לעורך דין והתפרסם בין השאר כמי ששימש כמנהל הליגה נגד השמצה עד 2015.
במשך מאות שנים בכל תפוצות ישראל ובכל התנאים הרטיטו ההקפות בבתי הכנסת ובכל מקום אפשרי את הלבבות. אפילו בימי המשטר הקומוניסטי, בבית הכנסת המרכזי במוסקבה, נהרו למקום כל שנה רבבות יהודים, שלא פעם הסתכנו בסימונם כמתנגדי משטר במקרה הטוב, או במשלוח לסיביר במקרה הרע.
יהודים רקדו לכבוד התורה, במחנות העבודה והמוות בשואה, גם כשלא היה ספר תורה בידם. מצויות עדויות על יהודים שנענשו בריצה עם אבנים כבדות, וזימזמו בדמיונם את ניגוני הריקודים אצל הרבי בארץ הולדתם, לפי סדר ההקפות. על אדמו"ר שהוכה קשות בידי מפקד הבלוק במחנה עבודה, שהתעקש להתרומם בכוחותיו האחרונים ולרקוד סביב דף סידור קרוע על כיסא.
בשמחת תורה האחרון בגטו ורשה, לפני 81 שנים, נרשם ריקוד מצמרר של שמחה. ההקפות נערכו על ידי קומץ מתפללים שהתאספו בביתו של הרב מנחם זמבה הי"ד, ממנהיגי יהדות פולין, שנרצח חודשים לאחר מכן. בין המתפללים היה גם הרב יהודה לייב אורליאן הי"ד, מהמחנכים המובילים של בית יעקב בפולין, שאשתו ובניו כבר נשלחו לטרבלינקה. לפתע הבחין הרב בילד בן 12 שעמד בצד, מחזה נדיר אז בגטו. רובם המכריע של הילדים כבר גוועו ברעב או נשלחו לבית החרושת למוות. הוא זינק אליו, כשהוא אוחז בספר התורה שנשא ותפס אותו לריקוד נלהב, מסתובב שוב ושוב וקורא "ילד יהודי עם התורה הקדושה".
זכינו ואנחנו בארץ ישראל. באלפים רבים של מניינים לאורך הארץ ולרחבה, בעשרות אולי מאות אלפי מניינים בעולם, גם ברוסיה שיצאה ממסך הברזל, אפילו באוקראינה, יוצאו בהתרגשות כל ספרי התורה מהארון. עיני מאות אלפי ילדים בארץ, מיליוני ילדים בעולם ינצנצו בהתרגשות. בעיני מבוגרים שייזכרו מאין באנו ינצנצו דמעות. והשמחה תבקע רקיעים.
זכינו. בואו ניתן לילדים שיגיעו להקפות לחוות את הטעם המתוק הבלתי נשכח של שמחת תורה. ניתן לתורה את הכבוד שנתנו לה אבותינו ואבות אבותינו, דור אחר דור. אלמלא אותו כבוד ושימור השמחה בכל התנאים הרי לא היינו פה. חג שמח.
אפילו בימי המשטר הקומוניסטי, נהרו לבית הכנסת המרכזי במוסקבה כל שנה רבבות יהודים,
שהסתכנו לא פעם בסימונם כמתנגדי משטר במקרה הטוב, או במשלוח לסיביר במקרה הרע
