אנחנו בעיצומם של שני מאבקים. האחד, למען מדינה יהודית ודמוקרטית. השני, בין יהדות ליהדות. מצד אחד, יהדות של "חביב אדם שנברא בצלם", "אהבת לרעך כמוך" ו"גרים היינו". מצד שני, יהדות שמצדיקה יריקות על אנשי דת וצליינים נוצרים, יהדות של עליונות יהודית גזענית, יהדות של כפייה חרדית בכל תחום, מכשרות ועד מתווה הכותל, מתחבורה (חלקית) בשבת ועד השתמטות מגיוס ומעבודה. זו לא היהדות של נפתלי בנט, של חילי טרופר או של מתן כהנא וגם לא של הרוב מתוך 69 אחוז מהיהודים ששומרים כשרות (לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאפריל השנה). זה לא התחיל בקואליציה הנוכחית. אבל היא שידרגה למעלה עליונה את הכניעה ליהדות החשוכה. אין כמו היהדות הזאת כדי להשניא את היהדות על יהודים. ועדיין, המחאה חייבת לזכור שהמאבק ביהדות החשוכה הוא לא מאבק ביהדות. רוב הציונים הדתיים שמשתתפים במחאה - מתפללים בהפרדה. דמוקרטים, ציונים ודתיים. אסור לאבד אותם.
התמיכה שלי במחאה מתונה קצת יותר זוכה לתגובות בוטות. "אם לא היינו מייצאים את המחאה לעולם, כולל שלטי CRIME MINISTER", כתבה לי פעילת מחאה, "לא היינו משיגים את תמיכת העולם". "סיימנו להיות פראיירים שמממנים את כל הפרזיטים האלו שגם מעיזים לקרוא לנו עגלות ריקות", כתב לי טייס קרב לשעבר, וזה היה החלק המאופק במה שכתב. הוא גם הצדיק את השיטור העצמי של הסרת המחיצות.
ייתכן שרדיקליות אכן מטרידה מאוד את נתניהו ושאר פוליטיקאים. אבל לא רק אותם. רדיקליות מטרידה גם עשרות אלפים שתומכים במחאה. ולא רק מטרידה. גם מרחיקה. כך שצריך לחזור ולהזכיר: המחאה הצליחה לעצור את החקיקה בעיקר משום שהיא זכתה לתמיכה רחבה. גישה רדיקלית תשאיר את המחאה על ווליום גבוה, אבל היא תאבד את התמיכה הרחבה. זה אומר כישלון. ומה שהיה ביום כיפור היה כישלון. אין צורך בעוד אחד.
מוגנים מול מופקרים
ארנסטו מירנדה היה בן 22 כשנעצר ב־1963 בחשד לחטיפה ולאונס. לא היה צורך בחקירה בעינויים. מירנדה הודה והורשע. אלא שביהמ"ש העליון של ארה"ב ביטל את ההרשעה, משום שבמהלך המעצר לא הודיעו לו השוטרים על זכות השתיקה. (בהמשך נשפט מירנדה מחדש, ללא שימוש בהודאה, והורשע). מאז נהוגה בארה"ב "הלכת מירנדה", שמוכרת מסדרות הפשע שבהן השוטרים מדקלמים בפני החשוד את זכויותיו. ככל שחולפות השנים, גוברות הטענות שההלכה החלישה את המאבק בפשיעה. "משטרה עם ידיים קשורות", נכתב באחד המחקרים. יש גם ביקורת אקדמית על חוקתיות הפסיקה.
ברבות מערי ארה"ב יש פחד אמיתי מ"סינדרום סן־פרנסיסקו". העיר עוברת בשנים האחרונות שינוי מבהיל, עד שחלקים בה הם פשוט עולם שלישי. "מדוע גניבה מחנויות הפכה למעשה לחוקית בקליפורניה", הייתה כותרת מאמר של מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. "חוק ה־950 דולר" מ־2014 הפך גניבה מתחת לסכום הזה לעבירה פעוטה, רשויות החוק לא יגיעו כלל אם תהיה קריאה. שומרים אפילו לא מנסים לעצור את הגנבים, משום שניסיון כזה עלול להסתיים ברצח. הדברים החריפו מאז הקורונה, והתוצאה - בסן־פרנסיסקו יותר מאשר בערים אחרות במדינה - היא יותר ויותר עסקים שנסגרים, יותר ויותר עסקים שיוצאים מהדאונטאון, ואזורים הולכים ומתרחבים שפחד אלוהים להסתובב בהם, NO GO ZONES. האצבע המאשימה מופנית למדיניות הפרוגרסיבית של פרנסי העיר. העבריינים מוגנים. הקורבנות מופקרים. גם כך, ארה"ב היא אחת המדינות עם שיעור האסירים הגבוה בעולם - 538 למאה אלף תושבים, לעומת 168 בישראל ו־65 בהולנד. עלות אחזקת אסיר בארה"ב היא 106 אלף דולר בשנה, כמעט כפול מהשכר הממוצע, 59 אלף דולר למשרה מלאה.
ולמה זה חשוב? משום שישראל נמצאת בעיצומו של גל פשיעה חמור. (כמעט) כל מה שקורה בארה"ב מגיע הנה. עבריינים מצפצפים על המשטרה. אין כמעט יום בלי עוד סרטון ברשתות, שבו נראים עבריינים בכבישי הדרום מתגרים בכוונת מכוון במשטרה. וזה עוד כלום לעומת הפרוטקשן שהפך למכת מדינה. רוב הנסחטים מעדיפים לשלם ולשתוק. והעבריינים? חוגגים.
כך שחובה לשאול: האם מצב של יותר מדי זכויות משרת את העבריינים ופוגע בחברה ובקורבנות? זה לא פשוט. חברה לא יכולה להיות מתוקנת ללא זכויות יסוד. השאלה היא בעיקרה המידה. הרי איש לא מתכוון לאמץ את ההסדרים הנהוגים בסינגפור, שבה שיעור פשיעה מהנמוכים בעולם. שמא נאמר שמדובר במחסור בשוטרים? רחוק מכך. בארה"ב יש פי 64 (!) שוטרים יותר מבסינגפור, ושיעורי הפשיעה בה גבוהים עשרת מונים.
יש צורך לקחת בזהירות את ההשוואות בין מדינות. פשיעה היא גם פועל יוצא של תרבות, לכידות חברתית, עוני ופערים. ככלל, ככל שחברה הומוגנית יותר, הסולידריות גדולה יותר והפשיעה נמוכה יותר. זה נכון ליפן ולחלק ממדינות אירופה. זה לא נכון לחלק ממדינות מרכז ודרום אמריקה.
אם נחזור לישראל, כדאי לזכור שהיו גם הצלחות. משפחות הפשע במגזר היהודי נחלשו. היו גם סימני הצלחה במגזר הערבי במהלך כהונת הממשלה הקודמת, בעיקר בזכות ח"כ יואב סגלוביץ' שריכז את הנושא. כך שאין צורך להרים ידיים. עקשנות ורצינות יכולות להועיל. אלא שאז הגיע בן גביר, האיש שיש יחס ישיר בין ההצהרות שלו על משילות לבין הכישלון המדהים שלו - אפילו ראש הממשלה לא מזמן אותו לישיבות בענייני ביטחון. ויש יותר מחשש שבסדרת הכישלונות של הממשלה הנוכחית, והתחרות אדירה, הטיפול בפשיעה יתפוס את אחד המקומות הראשונים.
הטבח שלא שמעתם עליו
אפשר להניח שרוב תושבי העולם לא יודעים על הטבח שבוצע לפני שבוע. זה קרה בעיר מסטונג שבפקיסטן, מחבל הגיע למסגד וביצע פיגוע התאבדות. עד לכתיבת שורות אלה נמנו 59 הרוגים, והמספרים עולים. טבח כזה בברלין או בפריז היה מזעזע לימים אחדים את המערב. היו אזכורים בעיתונות מערבית. אבל שם? זה לא באמת מעניין.
על מה ולמה התפוצץ המחבל דווקא במסגד שבו ציינו את יום הולדתו של הנביא מוחמד? אין טעם לחפש סיבה. זו שגרה. 553 בני אדם רצח הג'יהאד ב־30 הימים האחרונים. רובם המוחלט מוסלמים, במדינות מוסלמיות. הג'יהאד הזה כבר השתלט על אפגניסטן, וזה לא מונע את המשך הטרור שם, והוא מתפשט גם לאזור הסאהל באפריקה, שסובל מעוד ועוד מעשי טבח.
הטרור הפלסטיני אינו שונה. בשנים האחרונות הוא דתי ולא לאומי. המבצעים הם אנשי חמאס וג'יהאד. אין להם עניין בשלום ולא בשתי מדינות, והמאבק הוא לא נגד הכיבוש, אלא נגד עצם קיומה של ישראל. ישראל היא כיום המדינה האחרונה במערב שנאבקת בג'יהאד. עם הבדל אחד: לג'יהאד העולמי אין יותר מדי מליצי יושר, לג'יהאד הפלסטיני, לעומת זאת, יש תעשיית הצדקות אדירה.
bdyemini@gmail.com
