מיכל (שם בדוי) משרתת קבע בשב"ס, בשנות ה־40 לחייה, מתגוררת כיום בצפון, משחזרת את מה שקרה לה לפני שנה.
"באוקטובר שעבר שהיתי באחד הימים באזור הדרום. ישבתי מול אנשים בשולחן ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. הגעתי למרפאה והרגשתי שהיד שלי מתנתקת ממני. החליטו לתת לי כדור הרגעה וקבעו שאין לי אירוע מוחי. צרחתי, הרגשתי שאני עומדת למות ואף אחד לא מאמין לי. בהמשך פינו אותי לקפלן", היא מספרת.
"אחרי בדיקת הסי־טי בקפלן הטיסו אותי לבילינסון. נאמר לי שהמומחים נמצאים שם ולכן למעט הסי־טי לא טיפלו בי בקפלן. זה עצוב מאוד שבבית חולים כלשהו אין אפשרות להציל את החיים שלי. ברגע שהבינו שזו בעיה מוחית, בבילינסון נערכו מהר לנקז את הדם. אחר־כך התעקשו לבצע צנתור, ורק אז הבינו שהמפרצת עדיין מטפטפת. ככה ניצלו החיים שלי וחזרתי לתפקוד. הרגשתי את השינוי בתוך כמה ימים", מוסיפה מיכל.
"היום אני מתגוררת בנהריה ואני לא יודעת מה אעשה אם חס וחלילה יקרה לי פה באזור הצפון משהו".
