1. מרוץ הלפיד
שלשום, בלילה שבין שלישי ורביעי, כשאזרחי ישראל נמו את שנתם, נרשמה כאן היסטוריה קטנה. נותרו פחות מ־90 יום לסיום השנה האזרחית, וכיוון שהכנסת לא פוזרה עד סגירת הגיליון, עכשיו זה רשמי: 2023, לראשונה מאז 2018, לא תהיה שנת בחירות. יש משהו קצת אירוני בכך שהשנה הכי מטלטלת מבחינה פוליטית תירשם רשמית כשנה הכי רגועה פה שהייתה מזמן.
הנחת העבודה במערכת הפוליטית היא ששאלת הבחירות כאן תוכרע ב־2024, בהתאם לבחירות בארצות־הברית. בחירה בדונלד טראמפ – או כל מועמד רפובליקני אחר שאינו מסתמן כרגע באופק – תעניק לנתניהו חיים חדשים, תוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי, תחליש את האופוזיציה ותאפשר לו לסיים את כהונתו. בחירה מחודשת בדמוקרטים, לעומת זאת, תהפוך את הרוח הנגדית לממשלה להוריקן.
זו הסיבה שכולם מקרבים את הכלים. לפיד יסיים את 2023 כיושב הראש החדש־ישן של יש עתיד, אחרי ניצחון על רם בן ברק. כמו במערכון על בית"ר, הוא קובע מי יהיו השחקנים, מה יהיה מזג האוויר, מי יהיו השופטים ומה תהיה התוצאה. אבל הפריימריז במפלגה הם בכל זאת מהלך – מגושם אמנם – בדרכו של לפיד לשקם את מעמדו כמנהיג הגוש. השנה האחרונה לא היטיבה איתו, והדרך שלו לחזור למרכז התודעה היא לקבל לגיטימציה מחודשת שהוא לא עוד תנועה של איש אחד, אלא מפלגה. לבחירות של ברביבאי מול חולדאי יש חשיבות מכרעת: המלכת מספר 2 שלו כראש מדינת תל־אביב תהיה תחנה חשובה בדרך לכיבוש מדינת ישראל.
האתגר העיקרי עוד לפניו. לא לנצח יישארו משמאלו תילי ההריסות של המרכז־שמאל. במפלגת העבודה נבלמה תחת הרדאר – ולו רק בגלל שהרדאר של כתבים פוליטיים מזמן לא מכוון למפלגה – יוזמה הצהרתית בוועידה להתניע איחוד עם מרצ. בשתי המפלגות מתנהל כבר זמן מה ערוץ לאיחוד. התפיסה היא שגוש משותף כזה יצנן את ההתלהבות של גורמי מחאה להקים מפלגה משלהם, ויאפשר לפעילים בעבודה ובמרצ שליטה על כרבע מיליון מצביעי השמאל שנותרו, בלי להתאדות לחלוטין. אבל מפלגת העבודה הקדימה את הוועידה כדי לסכל העלאת יוזמות כאלה. לווייתנים נשארים לווייתנים.
2. מי הבוס?
בחברת החשמל העובדים זכאים לחשמל חינם, במפעלי ממתקים נותנים ממתקים חינם, ובפרקליטות – זכאים לכתבי אישום בלי הגבלה.
זו המסקנה היחידה מההודעה ההזויה של פרקליטות המדינה שלשום, אחרי מהלומה קשה שחטפו רשויות אכיפת החוק. בית משפט השלום בירושלים ביטל את כתב האישום שהוגש נגד פעיל הליכוד הוולגרי וגס הרוח רמי בן יהודה. וולגרי, גס רוח, אבל במקרה הזה לא פלילי. "הלו, איפה הבן שלך? בואי תגלי לנו איפה הבן שלך נעלם? גברת בן ארי?... תומר שווקי איפה אתה? אנחנו מחפשים אותך! הלו!"
כתב האישום טוען שהדברים האלה של בן יהודה מהווים עבירה של איומים. מוטב היה לולא הוגש כלל, קבע השופט.
רק שבמקום לעשות חשבון נפש, הודעת הפרקליטות מהווה הודאת בעל דין שכתבי האישום הם נשק בידיה למטרות אחרות: "בשנים האחרונות פרקליטים ופרקליטות רבים, זוטרים ובכירים כאחד ובהם ליאת בן ארי מוצאים עצמם חשופים למתקפות, הטרדות ופרסומים מכפישים בבמות שונות... פרקליט המדינה מבקש לחזק את ידי ליאת בן ארי וכלל הפרקליטים המותקפים ולהבהיר כי הפרקליטות לא תאפשר כל פגיעה שיש בה להוביל להחלשת מערכת אכיפת החוק, ובכוונתה להילחם בתופעה בכל הכלים העומדים לרשותה".
הנימוק של מלחמה בהחלשת מערכת אכיפת החוק יכול גם להסביר מדוע רמי בן יהודה הועמד לדין כי חיפש את הבן של התובעת במשפט נתניהו, אבל מאות מתנגדי ממשלה לא מועמדים לדין אף שהם עסוקים במצוד יומיומי אחר שרים וחברי כנסת. במשך חודשים רבים הם מטרידים פוליטיקאים, הטקסטים בקבוצות הווטסאפ שלהם אינם נופלים במילימטר, שלא לומר להפך, מאלה שהשמיע בן יהודה, אך אפילו חקירת משטרה אין.
עמית איסמן וגלי בהרב־מיארה איבדו זה מכבר עניין באכיפה שוויונית, כמו גם בייעוץ לממשלה. הביזנס העיקרי שלהם היום הוא, כדבריהם, "לא להחליש את מערכת אכיפת החוק", או בקיצור: להילחם ברפורמה המשפטית של הממשלה. זו הסיבה שבחוק הנבצרות, בהרב־מיארה ועוזריה לא טרחו להודיע לממשלה מה, לשיטתם, הבעיות בחוק. הם הסתפקו בחוות דעת כללית חסרת פשר, ואז הודיעו שלא ייצגו את הממשלה וידרשו לפסול את חוק היסוד. אם באמת תפקידו של הייעוץ לייעץ, היה מצופה שיאמרו אותה ללקוח שלהם, הממשלה. אלא אם הלקוח שלהם בעיניהם ברחוב קפלן, אבל לא בירושלים, בקריית הממשלה, אלא בתל־אביב.
