הרב ליאו די ישב באולפן "שלוש" של ערוץ 14 והחיוך לא מש מפניו. את אירועי הבוקר בכיכר דיזנגוף בתל־אביב, במהלכם הוא נהדף על ידי אדם גס רוח, הוא המשיל לבכי של תינוקות בזמן התפילות שהוביל באנגליה. עמדתו היא שביום כיפור אירע "אסון גדול" בגלל ההפרעות לתפילות בהפרדה במרחב הציבורי בעיר, מה שגרם לו לרצות לקיים תפילה כזאת. זאת אמירה קשה וחריפה. לא ברור איך מה שקרה עונה על ההגדרה המקובלת של "אסון גדול". אבל זאת דעתו ואלה המילים שלו. את התקרית אתמול, לעומת זאת, נשמע שהוא לקח בפרופורציה.
אבל בערוץ 14, פרופורציות שמורות לדברים שקורים לשמאלנים, ערבים, נוצרים ובעצם לכל מי שלא מזוהה עם הלך הרוח התגרני. ובעוד גורמים באגף החילוני עושים גזלייטינג לחלק מהתלונות על הפרעה לתפילות, ב"שלוש" התייחסו לגישתו של הרב די כפועל יוצא של אופיו הנוח, והפעילו לחץ מסיבי כדי לשכנע אותו שזה הרבה יותר גרוע. בחשבונות הדיגיטליים כבר לא צריך לשכנע אותו: כותבים שהוא נמצא ב"מלחמה" וזהו.
למעשה, שבוע החג מחדד היטב את המקום שערוץ 14 תופס במסגרת ההסלמה במאבק על עיצוב המרחב הציבורי בישראל: מוצב קדמי בחזית, שדואג כל הזמן (וזאת לא הגזמה ספרותית) לדווח אחורנית לקהל בבית שעוד רגע הבית השלישי נחרב, וערימות של מתיוונים מתכוונים להציב פסלים בהיכל ולדחוף לילדים חזירים לסנדוויץ'. לפי יעקב ברדוגו, למשל, הוכרזה "מלחמה נגד היהדות", לא פחות, ועליה חייבים לדבר בסוכה שהקים הערוץ, שהיא כמובן סוכת שלום, אחווה, פיוס ואושפיזין.
אין צורך להיתמם: ערוץ 14 לא המציא את השיטה ולא את הקיצוניות לצורכי רייטינג. אבל בעת הזאת אין גוף ממוסד שמתקרב למה שהולך שם רצועה אחר רצועה, דקה אחר דקה, בלי הפוגה ובלי להוריד את הרגל מהגז. זאת לא רק הפרופגנדה אלא בעיקר חדוות הקרב שמלווה אותה, ההתענגות על תאקלים שלא נועדו לחלץ את הכדור מהיריב אלא לגמור לו את הקריירה. מבלי להיות בוחן כליות ולב, ניכר שינון מגל לא התבאס מהמפגינים שהפריעו לשידור "הפטריוטים" השבוע: הוא ויתר הקולגות קיבלו תחמושת שתספיק עד סוף המאה ה־21.
ספק אם נתוני הרייטינג משקפים את התופעה במלואה, אבל ניכר שבישראל מתהווה שכבת צופים וצופות שהפכו את ערוץ 14 לשומר מסך. שומעים את זה בקהילות דתיות ומזהים את העידוד ברשתות החברתיות. ככל שזה יימשך – ואין שום דרך דמוקרטית לעצור את זה אלא באמצעות השלט - התוצאה תהיה לא רק שיקוף מאוד מסוים, חלקי ולעתים מעוות של המציאות, אלא גם הגברת הווליום הבלתי נסבל מחוץ למסך. ואם כך, עוד נתגעגע גם לימים האלה.
