אני מכיר את העוטף מגיל אפס, גר ביישובים כבר קרוב לשלוש שנים - מאז החלו לימודיי במכללת ספיר. יש לי 11 בני משפחה פה בקיבוץ גבים, זה הבית של כולנו.
כבר אי־אפשר לספור את מספר המבצעים או ה"טפטופים" שחוויתי פה בתקופה הקצרה הזאת.
תמיד כשיש התחממות בגזרה אני מקבל טלפונים ממשפחה ומחברים שדואגים לי, והתשובה שלי הייתה קבועה: "כן, אני בסדר. נשאר בממ"ד עם הכלבה, אתם יודעים שאני נהנה מהאקשן פה...". הכלבה כבר יודעת שכשיש צבע אדום היא נכנסת לממ"ד, לא כי אילפתי אותה לזה - אלא כי המציאות כפתה עליה להתרגל.
אבל הפעם משהו שונה, תחושת הביטחון שלי נפגעה. לא ידוע אם זה האמון בכוחות הביטחון שפשוט מתערער או תחושת חוסר האונים שאני מרגיש מכל הסובבים אותי. הפעם זה אחרת. כשמתקשרים אליי המשפחה והחברים אני בעיקר שותק, אין לי מילים לתאר את מה שאני עובר.
לפעמים, בתוך חיי היום־יום, אני שוכח באיזו מדינה מורכבת אנחנו חיים, אבל לקום בבוקר לסרטונים של מחבלים נוסעים מתחת לבית של חברים שלך - זאת קריאת השכמה רצינית.
כחבר באגודת הסטודנטים במכללת ספיר אני מוצא את עצמי קרוע בין הצורך לשמור על הביטחון האישי שלי לבין הצורך הכל כך חשוב לספק מענה לסטודנטים, כתף תומכת וכתובת לשעת חירום.
ממש ברגעים האלו שאני כותב יש לי חברים שמוגדרים נעדרים, חברים שנפצעו מירי מחוץ לבית שלהם בשדרות, חברים בניר עוז שנצורים כבר שעות בממ"ד בלי מים כי מחבלים פרצו לביתם, הציתו אותו ומחכים להם בחוץ.
להיות אמיתי? אני פוחד. פוחד מגורל היקרים לי ופוחד מזה שפחד נהיה רגש חובה לכל אזרח בישראל.
הביא לדפוס: רוני גרין שאולוב
